סוגיית הרוצח בשגגה האמורה בפרשתנו – פרשת מסעי – מזמנת דיון בשאלות: מה גורם לחטוא בשוגג? למה הרוצח בשגגה יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול? מדוע רוצח ללא שום כוונת זדון מכונה "רוצח"? התורה בפרשתנו [פרק ל"ה] מורה להעניש רוצח בשגגה בהגלייתו לעיר מקלט: "רוצח מכה נפש בשגגה .. נס .. למקלט מגואל .. הדם .. בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול, ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו". ותהו פרשני המקרא מדוע מגיע לרוצח בשגגה עונש (גלות לעיר מקלט)?! והרי למרות שהרוצח בשגגה גרם למאורע מצער ביותר – הרג אדם וכאב נורא ואיום לקרובי הנרצח – הלא זה בוצע בטעות וללא כוונת זדון, ולפי כללי התורה והאנושות אין מענישים אדם שאין לו כוונה רעה להזיק?
ישיבת הרוצח בשגגה בעיר מקלט אינה עונש אלא הגנה על חייו: קרוב הנרצח, "גואל-הדם", עלול ברוב כעסו ורוגזו לנקום את דם הנרצח ולהורגו, לכן פרסה התורה חסותה עליו והעניקה לו "מטריית הגנה" בעיר מקלט. תירוץ זה אינו מספיק דיו וניתן להקשות עליו: א) מדוע כל רוצח בשגגה הולך לעיר מקלט, גם כשאין לנרצח קרובי משפחה המסכנים את חייו? ב) מדוע התורה מקשרת את שהייתו בעיר המקלט למשך חיי הכהן גדול, "והיה שם עד מות הכהן הגדול" (ולא עד מות גואל הדם)? מה הקשר בין מות הכהן להשקטת הכעס על הרוצח? מדוע גם אם הכהן גדול נפטר סמוך לרצח, כשהקרובים עדיין עצבניים וכעוסים – הרוצח משתחרר למרות שהם תאבי נקם, וכן במקרה שהכהן מאריך ימים וכעס המשפחה שוכח וחולף ברבות השנים, חובה עליו להישאר בעיר מקלט עד מות הכהן גדול?
לפי הקבלה והחסידות גם מעשה המתרחש בטעות ושגגה, נובע ממהות אישיות האדם, כי אין התרחשות סתמית ומקרית – כל פעולה שהאדם עושה נובעת והינה תוצאה-ישירה ממהותו ואופיו הפנימי: מעשה נורא של הריגה בשוגג, מצביע על מהותו הפנימית של הרוצח, שהיא מחוברת ונמשכת לכוחות ההרס והרע. בחסידות מוסבר: המניע לכל חטא הוא כוחות הטומאה הרעים המושכים וגוררים לעשות דברים רעים, ההבדל בין חטא בשוגג לחטא במזיד הוא "בהשתלטות" הרע על האדם: מי שכוחות הרע שולטים גם בשכלו ומדותיו – חוטא במודע ובהסכמה שכלית, כלומר במזיד; ומי שכוחות הטומאה לא הצליחו להאחז בשכלו ולבו, אלא רק בכוחות המעשה שלו – חוטא רק במעשה ולא בהסכמה מדעתו, כלומר בשגגה. לפיכך, צדיק אמיתי, המנותק לחלוטין מהרע והטומאה, אינו מבצע שום חטא ואפילו בשגגה, רק אדם הנותן "אשרת כניסה" לטומאה – חוטא ולוּ בשגגה. מכאן למדים אנו: אי-אפשר לתרץ את מעשינו הרעים בטענה שהם נעשו "בטעות ובלי כוונה". יש סיבה גם למעשים רעים שנעשו בטעות והוא מהרע הסמוי שבקרבנו. אדרבה במידה מסויימת חטא בשוגג מצביע על שליטת הרע ביהודי ברמה הרבה יותר עמוקה – בשורש נפשו הנסתר, הרבה יותר מאשר שליטתו ביהודי המבצע חטא בזדון במעשה, אך בסתר לבבו יכול שהוא לא יהיה שלם עם מעשהו הרע. ה"טעות" היא רק לכאורה.
התורה התירה ל"גואל הדם" להרוג את הרוצח אם הוא יוצא מעיר המקלט ולנקום את דם הנרצח. בתורת החסידות מוסבר שהריגת הרוצח אינה נובעת רק ממניע נקמתי, אלא גם מהמצב האישי של הרוצח:עונשי התורה אינם נקמה, הם תוצאה ישירה מעשיית החטאים: במעשה הרע של החטא פוגמים בנפש והעונש לחוטא הוא ביטוי לפגם הקיים בנפש. בהתאם לחומרת הפגם שנוצר בנפש – כך היא חומרת העונש המוטלת עליו. רוצח, המאבד חיים מהעולם, פוגע ומסלק מעצמו את כל כוחות נשמתו, עד כדי כך שהרוצח מוגדר מבחינה הלכתית "מת", כי אין לו כוחות נשמה, כדברי התורה "אין לו דם". מסביר רש"י "אין לו דם – הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם". לכן הריגת הרוצח אינה נחשבת רצח, כי כל כוחות נפשו נעלמו והסתלקו ממנו כתוצאה מחטאו, כי למרות שהוא נראה אדם חי, בעצם הוא מת ולא חי.
מדוע כשהרוצח נמצא ב"עיר מקלט" אסור להורגו? כי מתוך קדושתה של העיר שואב הוא חיים חדשים, והוא נעשה אדם חי ש"יש לו דם" ואסור להורגו. כלומר מעשה הרצח אכן סילק ממנו את נשמת-החיים, אבל בעיר מקלט יש לו נשמה ומקור חיים אחר וחדש. ערי המקלט הן "ערי הלווים", שהם בעלי מעלות עליונות בקדושה, צדיקים גדולים וכו' והם מזככים את אוויר מושבותיהם ומגרשים ממנו את כוחות הרע (קליפות וחיצונים) ומשרים בו אוויר טוב וקדוש, לכן במקום זה מתקנת ומזדככת נשמת הרוצח שנפגמה ומוזרמת אליה כוח קיום ונשמת-חיים חדשים [טעם ודעת]. ולדעת ספר החינוך ערי המקלט היו מערי הלווים "כי שבט לוי מובחר השבטים ונכון לעבודת השם..ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם – נבחרה ארצם לקלוט הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר אדמתם המקודשת בקדושתם". עפ"י החסידות לתקן את הפגם צריך החוטא לישב ימים רבים בעיר מקלטו אצל הכהן גדול, היינו "צדיק הדור" העובד ה', וכך יתברר ויבוא לתשובה גדולה.[בסגנון דומה כתוב ב"מאור ושמש": יצרו הרע של הרוצח התחזק והתעצם כתוצאה מהטומאה שדבקה בו במעשה הרצח, לכן עליו להיצמד ללווים עובדי ה', בעיר מקלטו, שישמרו ויגנו עליו מיצר-הרע ויעזרו לו לתקן נשמתו. יציאתו מהעיר מוכיחה שאינו חפץ בתשובה ותיקון נשמה, אלא רק בהגנה פיזית מגואל הדם. לכן אם יצא מהעיר וגואל הדם יהרגו – פטור].
התורה מצווה "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה.." [ל"ה, י"א]. אף על פי שמשה הבדיל את שלוש הערים בעבר הירדן המזרחי, מסביר המדרש הגדול: "..אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן, שנאמר שש ערי מקלט תהיינהלכם. עד שלא נבחרו שלוש שבארץ ישראל לא היו שלוש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר שש ערי מקלט תהיינה לכם, שיהוא ששתן קולטות כאחת".ותהה בעל הרביד יוסף מדוע נקטה התורה לשון "והקריתם" ולא "והבדלתם" או "ונתתם", ומסביר שייחודן של ששת ערי המקלט היה בכך "שאף על פי שבא שם הרוצח במקרה שלא בכוונה להמלט..[ערי המקלט] קולטות אותו [=את הרוצח]". ואילו הרש"ר הירש סבר שמיקומן של ערי המקלט נקבע באופן שהן "תהיינה מזומנות לבורח ולא ייאלץ לחפש אחריהן". וגם בעל הרביד יוסף בעקבות התלמוד במסכת מכות [י',ע"ב] מסביר שערי המקלט היו צריכות להיות על פרשת דרכים, עם שילוט מתאים שיוכל הרוצח בשגגה לקרות ולהכיר את מקומן בקלות לנוס שמה על נפשו.
הרוצח משתחרר מעיר מקלט אחר מות הכהן הגדול, לפיכך "אמותיהן של כהנים מספקים להם מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו" [ילקוט שמעוני]. מנגד, הרוצחים יחלוּ והתפללו למות הכהן הגדול. סיבת הדבר, לדעת רש"י, כי אין זה ראוי שאדם שהרג וקיצר חיים בעולם, יסתובב חופשי בחיי הכהן-גדול המרבה חיים וחסד בעולם. סיבת נוספת, נעוצה בהשקפה התורנית שראשי העם ומנהיגיו אשמים בחטאי העם גם בפשעים החמורים ביותר, בדומה לפרשת עגלה ערופה. ואף שהכהן-גדול הוא איש חסד והרוצח הוא היפוכו הגמור אשמת חטאו של הרוצח בשגגה נעוצה במידת-מה גם בו: הכהן הגדול, מנהיג העם ומדריכו, חייב לחנך ולהדריך את העם לתורה ומצוות, ו"להתפלל שלא תארע תקלה כזו לישראל". ולדעת הכלי יקר "לפי שאהרון מידתו השלום, על כן היה לו להתפלל על בני דורו שאך שלום ואמת יהיה בימיו". וכשם שריקבון קטן בשורש העץ פוגם ומקלקל בעץ כולו, כך חסרון קטן וקל במדות הכהן גדול (=בשורש) מביא קלקול גדול, עד לרצח (=בענפי העץ) של אדם מהעם. לכן תיקון חטאים נוראיים אלו, מתקיים במות הכהן הגדול עצמו. חז"ל אומרים ש"מיתתן של צדיקים מכפרת", על עוון הדור כולו וגם על עוון הרוצח בשגגה, אדרבה היות שהכהן גדול "גרם" לרצח בכך שלא נזהר להתפלל שלא תארע תקלה כזו לישראל – לכן מותו מכפר במיוחד על חטא זה.
סיבות נוספות לישיבתו עד מות הכהן הגדול:1) לא יתכן שהכהן גדול עצמו לא יחטא בשגגה במרוצת כל ימי חייו, ובעשותו תיקון ותשובה לחטאו, הוא מעלה את התיקונים והתשובות של כל בני הדור, ואז יהיה תיקון גם לתשובת הרוצח [אדרבה סיבת חטא הכהן כדי להעלות את תשובת בני דורו]. לכן ממתינים עד מותו, שאז וודאי שכבר עשה תיקון ותשובה וממילא גם תוקן חטאו של הרוצח – וכשיתוקן חטא הרוצח, מגיע עת שחרורו. 2) הצער הכבד על מות ראש הדור – משכיח את צער פטירת היקירים מבני המשפחה, כדרך הטבע שמוות חדש משכח צער ישן, צער גדול משכח צער קטן, וצרת רבים חצי נחמה.3) אם הרוצח יצא מעיר מקלטו ירננו על הכהן גדול לאמר: "הנה רוצח המטייל חופשי כאחד האדם ואין הכהן נוקם בו על חטאיו" [אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו, ממה שלא נעשה בימיו]. מענין הרוצח בשגגה נמצאנו למדים כי אי-אפשר לתרץ עשיית דבר רע בתואנה שהוא התרחש "בטעות ובלי כוונה". גם על טעות משלמים מחיר. יש סיבה עמוקה ושורשית גם למעשים הנעשים בטעות. האדם עצמו אשם במעשיו אף אם הם נעשים בטעות. לפיכך אין "שגגה" בנטילת חיי אדם אחר, ולעולם ייחשב הדבר לרצח.
********
לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס