לפרשת קרח: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב" – על מה שבא בקלות

תוצאתה של מחלוקת קרח ועדתו העומדת במרכזה של פרשתנו – קרח – היא קביעה מחודשת לייחודם וייעודם של שבט לוי  והכהנים לעבודת ה' במקדש. הלווים "נתנים נתנים המה לי מתוך בני ישראל" [במדבר ח, י"ב] ועבודת הכהנים במקדש מכונת "עבודת מתנה" שהיא עבודה של התמסרות מלאה לעבודת ה' [רש"ר הירש], ו"הזר הקרב יומת". בכך נתנה תשובה ניצחת לטענתו הסובייקטיבית של קרח לפיה די לו לכל אדם שרוחש דבר טוב וקדוש שלבו חפץ לעשות כדי להיות ראוי לעבודת ה' במקדש ככהן.

לצד הדרישה מהכהנים להתמסר לעבודת ה' באופן מוחלט מפרטת התורה את רשימת הזכויות של הכהנים, הקרויות מעשרות ומתנות כהונה. הלוי, שאף הוא מקבל מעשרות מבני ישראל, מחויב לתת "מעשר מן המעשר" לכהן. ביחס למעשר הלוי לכהן טורחת התורה פעמיים לציין את השכר עבור הלוי: "…כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרמתם ממנו תרומת ה', מעשר מן המעשר; ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הקרן וכמלאה מן היקב;…ואמרת ללוים בהרימכם את חלבו ממנו, ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואת יקב" [קרח, י"ח, כ"ו- ל].

מדוע טורחת התורה "להרגיע" פעמיים את הלווים ביחס לשכר המעשר מן המעשר שהם נותנים לכהן? לדעת בעל הגן רווה, נתינת תרומות ומעשרות של ישראל אינם שווים – לא מבחינת כמותם אלא ביחס של הנותן התרומה לתרומתו – לתרומות ומעשרות של הלווים לכהנים. בעוד שהישראלי עומל קשה בעבודתו, הרי שקשה לו יותר לתרום ממשהו שהוא עמל עליו רבות, ולכן תרומתו נחשבת למצוה גדולה; אבל אצל הלווים, מאחר והם מעשרים מתוך דבר שבא להם יחסית בקלות – מתוך מעשרות שהם עצמם מקבלים מישראל – יהא להם קל יותר ליתן לכהן את המעשרות; ומאחר ו"לפום צערא אגרא" [כגודל המאמץ – שכרו] יכול לסבור הלוי שהוא לא יקבל שכר על מתנות הכהונה שלו לכהן בשווה לשכר שיקבל הישראלי, ולפיכך מבטיחה התורה ללוי ששכר המעשר שלו – אף שהוא בא מדבר שהוא לא יגע בו הרבה – לא יגרע משכרו של הישראלי, וייחשב לו כאילו הביאו מהגורן והיקב שלו ממש שבו הוא עצמו ממש עמל.

ועל יסוד רעיון זה – מפרש בעל הדברי חנוך – גם את אזהרת משה לעם ישראל בפרשת ואתחנן: "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ…לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית; ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת; השמר לך פן תשכח את ה'…" [דברים, ואתחנן, ו, י-י"ב]. לכאורה למה היה צריך להזכיר את פרוט הרכוש שהתקבל ללא עמל? – אמנם החשש העיקרי ממנו מזהיר משה את העם הוא מעבודה זרה, אבל החטא נמשך מעיקרו מחמת רוב אכילה ושתיה; וכשהעשירות הרבה של האדם באה רק בעקבות  עמל ויגיעה רבים עליהם,  האדם מקמץ ושומר על הרכוש עליו עמל, להבדיל מרכוש אותו קיבל ללא עמל, כגון: ירושה, מתנה. ולפיכך הקדים משה תאור העושר ללא עמל לחטא עבודה זרה; שאילו עמל האדם על עושרו לא היה בא לידי חטא של שכחת ה'. וגם בפרשת עקב, כשמשה מתאר את תחינתו לפני ה' לסלוח לעם ישראל על חטא המרגלים ולא לכלותם, הוא אומר: "והם עמך ונחלתך אשר הוצאתך בכחך הגדול ובזרעך הנטויה" [דברים, עקב, ט, כ"ט]. רוצה לומר, שהואיל וה' טרח רבות עבור עם ישראל עד החטא, אין זה ראוי לאבדם רק בגלל החטא, אלא לסלוח להם.

מכאן, שהיחס הסובייקטיבי של הלוי למקור תרומתו אינה המדד לשוויה המהותי של תרומה זו בעיני ה'. דברים אלו נלמדים מהמילה המפורשת: "ונחשב לכם..", "ונחשב ללווים..". ובעל הטעם ודעת למד כאן שגם המתפרנסים מן הצדקה חייבים במעשר, ומכאן שמקור ההכנסה אינה פוטרת מחובת המעשר. ולעניות דעתי, גם היחס ההפוך אינו נכון, איננו צריכים להיות נדיבים בתרומת המעשר ממה שאנו מקבלים בקלות ולקמץ בתרומה ממה שאנו עמלים עליו הרבה. וטעם לכך יכול להיות שמשקל התרומה אינו צריך להימדד בעיני התורם או במקור התרומה, אלא בעיקר במידת תרומתה למקבל התרומה וביחסו אליה.

עוד נמצאנו למדים שגם ביחס לדברים שאנו מקבלים ללא מאמץ או עמל רב אנו זקוקים לברכת ה', שעושר זה לא יעמוד לנו לרועץ, לא ישחית אותנו ולא יסיט אותנו מדרך הישר, כפי שביקש החכם מכל אדם: "ראש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי; פן אשבע וכחשתי, ואמרתי מי ה'…" [משלי, ל, ח-ט]. ואולי כפל החשש ביחס למעשר הלוי הבא ממעשר ישראל, היה צורך בהבטחה כפולה מצד ה' להגן על שכרו של הלוי בתרומתו, ולהגן על הלוי מפני תרומתו.

**********

שבת שלום. יואב מיליס

דילוג לתוכן