פרשת מי מריבה המסופרת בפרשתנו – חקת – מתרחשת בשנת הארבעים לצאת ישראל ממצרים. באר המים שלוותה את עם ישראל במשך כל שנות הנדודים במדבר נעלמת עם מות מרים [רש"י], ובעקבות תלונות העם מצווה ה' את משה ואהרן: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" [כ,ח]. בפועל, לאחר הכאת הסלע, מתארת התורה: "ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" [כ, י"א]. מדוע יצאו מים רבים? לדעת בעל המשך חכמה אלמלא שינו אהרן ומשה את הציווי, והיו מדברים אל הסלע, היתה הברכה באיכות המים, ולא בכמותם, בדומה למאמר חז"ל ביחס לפסוק: "ואכלתם לחמכם לשבע", שהאוכל קמעא מתברך במעיו.
מה היה חטאו של משה במי מריבה? לדעת רבי יוסף אלבו [1380-1444], מחבר ספר העיקרים[1], חטאו של משה היה בכך שכשראה את העם צמא למים לא פעל ביוזמתו, מעצמו, להוציא מים מהסלע והמתין לציווי האלוקי. מצופה היה ממנהיג כמשה שיעשה דבר ללא ציווי מקדים, וה' יקים את דברו. ואכן משה לא פועל מעצמו אלא תמיד עפ"י הציווי האלוקי, וזאת על מנת שהעם לא ייחס לו כוחות אלוקיים ויבוא לטעות שהוא אל ולא אדם. חוץ מבענין קרח, שם ביקש משה: "אם כמות כל האדם ימתון אלה.." [ט"ז, כ"ט-ל"א] וה' הקים דברו. בענין קרח לא חשש משה שהעם יטעה לחשוב שהוא אלוקי. עכשיו כשאין מים לעדה, ומשה לא פועל מעצמו, יאמרו נרגני העם: בענין קרח פעל משה מחשש לכבודו, ועל המים לעדה אינו חש? – וענין זה גורר חילול ה' בעם, ולפיכך נחשב לחטא למשה.
מדוע מצווה ה' את משה ואהרן דווקא לדבר אל הסלע? בקריאתו המדייקת את הכתוב מציג בעל המשך חכמה את הקשר העמוק שבין מעמד הר-סיני לבין פרשת מי מריבה. להבנתו, במי מריבה, סמוך לכניסה לארץ, היה ניסיון לשחזר את מעמד הר-סיני על מנת לחזק את אמונת עם ישראל בה'. במעמד הר-סיני נתעלה עם ישראל וראה במו עיניו את הקולות, את הדיבור האלוקי, כמאמר הפסוק: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידים". העם ראה את הקולות כשם שראה את הלפידים [מדרש הגדול]. אף במי מריבה ביקש ה' שהעם יראה את הדיבור האלוקי היוצא מגרונו של משה ופועל על הסלע, לפיכך ביקש ה' להקהיל את העדה, ולדבר אל הסלע לעיני העדה, וכל זאת יביא לחיזוק האמונה בקרב עם ישראל, שאם הסלע מציית לדיבור האלוקי מקל וחומר שעם ישראל צריכים כן. הוצאת המים מהסלע לא היתה בשביל המים אלא בשביל חיזוק האמונה.
כשם שבמעמד הר סיני הכין משה את העם לקראת המעמד הנכבד, וקידש את העם עד שיכול היה לראות בעיניו את הקולות, כך התבקש משה להכין את העם שיחדד את חוש הראיה לראות את הדיבור האלוקי אל הסלע. אבל משה, בכעסו על העם, לא מחדד אצל העם את חוש הראיה, אלא דוקא את חוש השמיעה, ואומר: "שמעו נא המורים.." ולכן לא פעל הדיבור האלוקי על הסלע. משה אכן דיבר אל הסלע, אבל בהעדר הכנה מתאימה של העם למעמד הדיבור לא פעל, ומשה נאלץ להכות בסלע. ועובדה זו מהווה חטא למשה, לא לזולתו.
ואכן, ה' פונה אל משה ואהרן: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל…" [כ, י"ב]. לדעת המשך חכמה ענין "לא האמנתם" הנה תוצאה [=פועל יוצא] של החטא, ולא החטא. הדיבור אל הסלע לא נועד להוציא מים אלא לחיזוק האמונה וזה לא קרה בשל חטא משה שלא הכין את העם למעמד נשגב זה. זהו חטאו של משה במי מריבה[2]. והסבר זה עמוק ומקורי ומאיר בזוית שונה בתכלית את כל ענין מי מריבה.
[1] כפי שהם מובאים במשך חכמה.
[2] לפי הפשט העונש על חטא מי מריבה היתה אי כניסתם של משה ואהרן לארץ. אבל לפי המשך חכמה חטא משה במי מריבה אינה הסיבה לאי כניסתו לארץ. משה לא נכנס לארץ בשל חטא המרגלים, וזאת מאחר שחטא העם במרגלים רובץ גם לפתח מנהיגו – משה. ומשה – כענין מוסרי-בסיסי, מבחן של מנהיגות ראויה – לא יכול להיכנס לארץ שעה שכל העם בני דור המרגלים אותו הוציא ממצרים לא ייכנס לארץ. ועוד לענין זה ראה דבר התורה לפרה"ש חקת-תשע"א, דברי המדרש תנחומא, וי.לייבוביץ.