התורה בפרשת חקת מספרת על שני מקרים של טרוניות קשות של עם ישראל כנגד משה ואהרן. המקרה הראשון – במי מריבה – עם מות מרים בקדש אשר במדבר צין, נעלמת באר המים שלוותה את העם ארבעים שנה [רש"י]. ומבהירים שפתי החכמים כי המים נתנו לעם ישראל בזכות מרים, ולא בזכות אהרון או בזכות משה, משום שהמתינה למשה על המים לראות מה ייעשה לו כשהושלך בתיבה ליאור. לפיכך זיכה הקב"ה את עם ישראל במים בזכותה.
ואכן חז"ל למדונו כי במשך ארבעים שנות מסע של עם ישראל במדבר זכו עם ישראל למן במדבר בזכות משה, עננים לוו את עם ישראל במסעותיו בזכות אהרון הכהן, והמים – המצרך החיוני ביותר לקיום האדם בכל מקום וקל וחומר במדבר – נתנו בזכות מרים. בעל הטעם ודעת מאיר את דברי חז"ל: מדוע דוקא המצרך החיוני ניתן ע"י אשה=מרים? להעמידנו על חשיבותה וחיוניותה של האשה בבית היהודי. האשה היא המניחה את היסודות החיוניים לקיומו של בית יהודי, ואופן הנהגתה בביתה היא היסוד לקיומו של בית יהודי, החל מצניעות, כשרות השולחן, דרכי חסד והטבה עם הזולת, הכנסת אורחים ועוד. נשים צדקניות שבכל דור ודור הן אבן הפינה לקיומו של עם ישראל.
ועוד על קיום עם ישראל במדבר: לפי חז"ל בקיומו של עם ישראל במדבר גמל הקב"ה לאברהם על כל דבר שעשה בעת שהכניס אורחים [תחילת פרשת וירא, ספר בראשית]. לפי חז"ל על כל דבר שעשה אברהם אבינו בעצמו גמל הקב"ה לבניו בעצמו: אברהם בעצמו הביא לחם ["ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", וירא, י"ח,ה], והבורא הוריד לעם ישראל במדבר מן. אברהם בעצמו נתן בשר ["ואל הבקר רץ אברהם..", שם, פסוק ז], והבורא הגיז לעם ישראל במדבר שליו. אברהם בעצמו ליווה את המלאכים לשלחם ["..ואברהם הולך עמם לשלחם", שם, פסוק ט"ז], והבורא הלך לפנינו בעמודי אש וענן .אבל מים, הסתפק אברהם בהבאתם על ידי שליח: "יוקח נא מעט מים" [שם, פסוק ד], וגם אנו קיבלנום על ידי שליח, משה רבינו. הגע עצמך: אילו היה אברהם טורח מעט יותר, וגם את המים מביא בעצמו! היה הקב"ה בעצמו מספק לעם ישראל את המים. ואפשר לתמוה: וכי מה היה ההבדל? הרי אלו אותם מים? ואברהם זקן מופלג, וטורח בכל השאר, היה צריך גם בכך לטרוח? ובכל זאת, היינו מקבלים המים עם מעט יותר כבוד, גם את מימינו היה הבורא נותן בעצמו, לא מצווה על משה להנביעם, ואז לא היו נצרכים לדיבור ולא להכאה, והיה נחסך חטא "מי מריבה" על כל השלכותיו. מכאן למדים אנו מה עלולות להיות השלכות מעשה זעיר שאדם לא טורח בו במועד, שנחשב לחסר משמעות בשעתו, אך יכול להיות בעל משמעות אדירה בטווח הארוך. [תודתי לפדל איתמר שהאיר עיני ברעיון זה שקרא].
הטרוניה השניה בפרשתנו – לאחר מות אהרן בהור ההר – רוטן העם ומדבר "באלקים ובמשה" מדוע העלו אותם מארץ מצרים כדי למות במדבר, והעם מעלה את הטענה: "כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" [כ"א,ה]. ותהה בעל הרביד יוסף כיצד העלו עם ישראל טענת שווא שאין לחם, והלא היה להם מן שהיה להם כלחם? ניחא לטענתם שהלחם הוא קלוקל, אבל לטעון שאין לחם כלל, נראה כי זו טענת שווא?! ומשיב בעל הרביד יוסף שלחם נחשב לדבר המיוצר מחמשת מיני דגן, והמן לא היה בכלל חמשת מיני דגן. ואולם משה אמר לעם: "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" [דברים, עקב, ח,ג], דהיינו: לעם ישראל נחשב המן כלחם, משום שהוא השביעם במדבר ולא היה משהו אחר. אם כך, למה טענו עם ישראל כי אין לחם? אלא, שהמן והמים במדבר היו "לחם אבירים" ו"מים זכים" שנבלעו ברמ"ח אבריהם, ועם ישראל ביקש לחם ומים גשמיים, כמו שיש לכל הגויים, ומשכך לא ראו במן לחם ומים במשמעותם הרגילה.
ומוסיף בעל הרביד יוסף: כשעם ישראל טען "כי אין לחם ואין מים" הם התכוונו כי מאחר והמן היה יורד כל בוקר, לא היה להם בטחון היום באם ירד המן למחרת. וגם ביחס למים כבר סבלו עם ישראל שלוש פעמים צמא במדבר: במרה; בחורב; וגם בפרשתנו עם הסתלקות באר מרים. משכך, אבד להם הביטחון שיהיה להם מים במדבר באופן סדיר. כפי שמעיד משה, הורדת המן מידי בוקר לעם ישראל היה ניסיון לאמונת עם ישראל ובטחונו בה' שה' יספק לו את כל מחסורו במדבר. אולם הערב רב שבעם בטרוניותיו "כי אין לחם ואין מים" העיד על קוצר אמונתו והעדר בטחונו בהנהגת ה' במדבר. העם שהיה לו לחם ומים היום לא האמין שיהיה לו לחם ומים גם למחרת. ועל כך אמר רבי אליעזר הגדול [מסכת סוטה, מ"ח, ע"ב]: "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמונה". כאשר העם אינו מאמין כי גם למחרת ירד המן ויהיה מים במדבר הרי זה נחשב בעיניהם שאין לחם ואין מים. כאשר אין לאדם אמונה ובטחון בקיומו הטוב של מחר [במובן של עתיד], מבחינתו אין מחר, והדבר מביאו להתנהגות פסולה בהווה.
ועוד, בזכות אהרון לוו את עם ישראל שני סוגי עננים: ענני הגנה וענני כבוד. לפי חז"ל את עם ישראל לוו ששת עננים שהגנו עליהם מכל הצדדים [מארבע הרוחות ואף מלמעלה ולמטה]. בנוסף להם היו "ענני כבוד" ואשר לא היו נחוצים לצורך הגנת עם ישראל, אלא "לכבוד ולתפארת". עם פטירתו, הסתלקו ענני הכבוד אך נשארו כל ששת ענני ההגנה להמשיך וללוות את עם ישראל. ענני הכבוד סמלו את חיבת הקב"ה לעם ישראל שסיפק להם לא רק את צרכי הקיום וההגנה אלא עננים לשם כבוד והדר. בעוד שבזכות משה ומרים סופקו צרכים חיוניים לקיומו של עם ישראל במדבר – מזון ומים, בזכות אהרון לכאורה סופקו גם צרכי מותרות – ענני כבוד. לפיכך, כשנפטר אהרן לא שומעים אנו על תלונות מצד עם ישראל, כי ענני ההגנה המשיכו ללוותם, אבל משנפטרה מרים מיד "וירב העם עם משה".
אהרן היה איש שלום ורודף שלום ומשכין אחווה בין איש לאשתו. בכך סייע אהרן לחיזוק הבית היהודי בעם, לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו, ומשכך נותרו העננים המגנים על עם ישראל גם לאחר פטירתו. השפעתו הגשמית של אהרן הורגשה גם לאחר הסתלקותו. ללמדנו כי ישנם מנהיגים שהשפעתם הגשמית והרוחנית מורגשת רק על בני דורם, ויש כאלו – מסוגו של אהרן – שהשפעתם מגעת גם דורות רבים לאחר הסתלקותם מהעולם [הרב קרסיק יוסף, "השפעת אהרן גם אחרי פטירתו"]. ולי נראה להוסיף כי את ההדר הכבוד שהמנהיג נותן יכול להרגיש בעיקר דורו, אולם משהוא מסתלק מהעולם מסתלקים ההדר והכבוד שהיו נחלת דורו, אך נותרת השפעתו הגשמית[1] גם בדורות שאחריו.
[1] והשווה דברי רש"י לפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"[בראשית, כ"ח, י]:"..מגיד שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה הדרה". ומקל וחומר הסתלקות צדיק מן העולם שהיה אהוב על הבריות בשל רדיפתו אחר השלום.