רבו הפרושים והקושיות בשאלה מה היה חטאם של משה אהרון בפרשת מי המריבה, חטא שהתורה אינה מפרשת. רש"י ראה בהכאת הסלע במקום לדבר אליו את החטא. האמנם? השד"ל מציין בהסכמה את ביקורתו של הרמב"ן על פרוש רש"י ולפיה "אין הנס גדול בדיבור יותר מההכאה, כי הכל שווה אצל הסלע", אך מדגיש את האופן שבו הנס נתפס בעיני המון העם: "לעיני ההמון הדיבור אל הסלע היה מתמיה יותר והיה שם שמים מתקדש יותר". ואילו בעל הכתב והקבלה דייק מהמלה 'לעיניהם' בציווי "ודברתם אל הסלע לעיניהם" [כ,ח] כי לא אי-ביצוע מדוייק של צו ה' היה החטא, אלא שהביצוע ע"י משה גרם למיעוט הפן הניסי של הוצאת המים מהסלע בכח הדיבור בלבד. ולדעת הכלי יקר ההכאה במטה גרמה למיעוט האמונה, שכן העם עלול היה לחשוב שהנס מקורו במטה, אותו מטה שמשה השתמש במצרים ובקריעת ים סוף, ולפיכך הצטווה משה לקחת את המטה אך רק לדבר אל הסלע, להראות לעם שמקור הנס אינו במטה אלא במעשה ה'.
ואכן מצאנו כי כבר הכה משה בסלע כדי שיצאו ממנו במצוות ה' [שמות, י"ז,ו] ועצם ההכאה לא נחשבה לחטא. ונראה להוסיף כי בעוד שבמי מסה ומריבה [האמורים בספר שמות] התבקש משה להכות בסלע "לעיני זקני ישראל" וכך נהג, בפרשתינו נזקף חטאו "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". ה' לא זוקף את ההכאה במקום הדיבור כחטא. נמצא כי חטאו של משה כמנהיג הוא בכך שלא הבחין במידה הראויה בעיני ה' כי היקף הציבור המתבונן במעשיו, איכותו ומידת מסוגלתו של הציבור המתבונן להבין את הפן הניסי הפכו את אותו מעשה – הכאה בסלע – פעם לנכון וראוי [בשמות], ופעם לחטא [בפרשתנו]. ממנהיגים בדרגתם של משה ואהרן ציפה לה' להבין חשיבות ענין זה.
הטעם ודעת סבור כי תרעומתו של העם לא היתה על העדר המים עקב מות מרים, אלא שחששו להמשיך לחיות בהנהגה ניסית שבה המגיע להם תלוי בזכויות מנהיגיהם וביקשו לחיות בדרך הטבע. משה ראה בכך פגם ודופי בתמימות אמונת העם בה' "כי לפי מדריגתו [של משה], גם תרעומת זו בכלל הרהור אחר השכינה היא, עד שקצף עליהם באמרו 'שמעו נא המרים', ונענש על זה שלא יכנס לארץ, כי גם כניסתם לארץ בדרך של הנהגה נסית היתה, ואין משה ראוי ומסוגל להנהיגם בדרך זו, באשר אינו מבין למעוט מדריגתם, ודורש מהם שיהיו בתכלית המעלה, תמימים באמונתם כמותו".
ותהה המדרש הגדול בד"ה "יען לא האמנתם בי להקדישני: וכי איזה חילול השם היה כאן? אלא לפי שכעס עליהן במקום שאינו ראוי לכעס, שהרי לא שאלו מים אלא מתוך צמא ודוחק גדול, והיה כעסו במעמד כל ישראל, העלה עליו המקום כאילו חילל את השם ברבים". לא רק שהכעס לא היה מוצדק, אלא האופן שבו משה מבטא את הכעס בפני כל ישראל, גורם לחילול ה'. והילקוט שמעוני תהה: "וכי לא אמר משה דבר קשה מזה? שאמר:'הצאן ובקר ישחט..' מפני מה לא גזר עליו שם מיתה? ..אמר ה' למשה: מה שעשית ביני לבינך – מחול לך, עכשיו – כנגד הרבים, אי אפשר". נמצאנו למדים שהחטא וחומרתו נגזרים לא רק באופן שבו מבצע החטא חורג מהציווי, אלא גם מהנסיבות של ביצוע החטא, ובהשלכות החטא בעיני הציבור הרחב והאופן בו נתפס החטא בעיני הציבור.
ותהה המדרש תנחומא מדוע נענש אהרן שלא הכה בסלע כאשר יחסה התורה את החטא לשניהם בלשון רבים ["לא האמנתם", "מריתם"] ? לדעת בעל האור יהל הקפדת ה' על אהרן היתה בגלל שלא מיחה במשה כאשר הכה את הסלע והיה על אהרן לומר לו לא להכות, כי ה' ציוה רק לדבר. ובלשון הילקוט שמעוני: "מכאן שהמיטפל לעובר עבירה כעובר עברה.והיה אהרן יכול לומר אני לא חטאתי, אלא שתק וכבש כחו ולא לימד על עצמו סניגוריא" ישנן נסיבות שבהן חובה על האדם למחות בפני זולתו, אחרת ייחשב כחלק ממבצעי העבירה. שתקנותו של אהרן העומדת לשבחו בנסיבות אחרות [במות בניו, במחלוקת קרח] מתפרשת כאן לגנאי. הנסיבות הן שחייבו את אהרן למחות במשה, ומשלא עשה כן, נחשב כ'עובר העבירה'.
בעל התפארת יהונתן סבור שבקשה התורה ללמד אותנו דרך ארץ ואופן התנהגות בפרשת מי מריבה. לא לשוא ביקש ה' ממשה לקחת עמו את המטה, אך ציוהו לדבר תחילה לסלע, ובכך ביקשה התורה ללמדנו דרך ארץ "לבל לבא מיד ליסר את חבירו בחירופין וגידופין רק יהיה אמירתו מקודם בדברי ריצוי ונחת", ורק אם לא ישמע אפשר 'להכות', דהיינו להשתמש בגישה תקיפה יותר. חטאו של משה היה שלא נזהר בדרך ארץ גם ביחס לסלע, ועל כך נענש. לדעת פרשן זה, משה הבין שחטא ועבר על דרך ארץ במי המריבה בקדש, ויישם זאת בעת פניותיו למלך אדום ולסיחון לעבור בארצם בדרך לארץ ישראל: הוא תחילה פונה אל מלכים אלו, ורק לאחר סירוב סיחון נפתחת מלחמה עמו.
הרש"ר הירש סבר שהתרעומת של משה על העם וכינויים "המרים" נבעה מתחושה מרה שכל מעשיו עבור העם היו לשוא, ללא תועלת, ודבר זה לא הלם את משה, והעיד על חולשה/ירידה קלה – גם אם רק לשעה – באמונת משה ואהרן, ועל כך נענשו בחומרה ע"י ה'. "אך העונש שנגזר עליהם דומה לעונש על דור המדבר בגין חוסר אמונה מתמשך והולך". לפי פרוש זה משה ואהרן חטאו בחטא שאפיין את דורם, גם אם ברמות שונות לחלוטין. אולם חטא קל של מנהיגים כמשה ואהרן שקול בעיני ה' כחטאים חמורים של שאר בני העם. העונש זהה, אך החטא וחומרתו שונים. ונראה להוסיף כי לביטוי – ולו קל שבקלים – לחולשת האמונה לעיני הציבור קשה למחול למנהיג. מעצם מהותו ושליחותו חובה על המנהיג לשפוט את עצמו לחומרא כפי שהציבור עלול לפרש התנהגותו. וכך הוא הדבר לגבי כל מנהיג חברתי ביחס לקבוצה/ציבור אותה הוא מנהיג.
יהא חטאו של משה אשר יהא, לדעת המדרש תנחומא, חטאו של משה לא היה במעשה שעשה או במחדל שחדל, אלא היה בכישלון הדור שהנהיג דור שאותו כינה משה "דור עיקש ופתלתול" [דברים, ל"ב, ה], ומאחר ועל דור זה נגזר שלא ייכנס לארץ בפרשת המרגלים, גם גורלם מנהיגי הדור – משה ואהרן – נחרץ שלא להיכנס לארץ. חרף מנהיגותו של משה, הוא לא הצליח להכשיר את הדור היוצא ממצרים להיות ראוי להיכנס לארץ. מנהיגי הדור ימותו עם בני דורם [י.לייבוביץ]. ובלשון המדרש תנחומא: "אמר ה' אל משה: באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ? ..שבחך הוא שהוצאת ששים ריבוא וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר?!..אלא תהיה בצדן ותבוא עמהם..לכך נאמר: לא תביאו את הקהל הזה, שיצא עמך". הסבר עמוק זה מנתק את הקשר שבין החטא במי מריבה לעונש שהוטל על משה, ומחייב את המסקנה שמשה כלל לא חטא במי מריבה, ומשום כך לא מוזכר חטאו כאן.
**********
לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס