מדיוקי לשון רבים בפרשתנו – בלק – למדו חז"ל ומפרשי המקרא על אופיו של בלעם, כוונותיו ועל גודל שנאתו לישראל. ונראה שיותר משבלק ביקש להבטיח את שלומה המדיני של מואב, ביקש בלעם לקלל את עם ישראל. בעוד שבשליחות הראשונה של זקני מואב ומדין מסרב ה' לבלעם: "לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא" [כ"ב, י"ב] בשליחות השניה של שרי בלק מסכים ה' "קום לך איתם". אך בלעם הולך "עם שרי מואב" [כ"ב,כ"א] ועל כך חורה אף ה'. מדוע אם הסכים ה'? ללכת עם אדם אחר משמעו ללכת בכוונה אחת עם האחר ובמטרה משותפת, ואילו ללכת אתו – הוא ללכת בעלמא לצד אדם אחר ללא כוונה ומטרות משותפים, בדעות נפרדות [הכתב והקבלה,מלבי"ם], כדברי רש"י: "לבו כלבם שווים". בניגוד להסכמת ה', בלעם הולך עם שרי מואב, מתוך הזדהות וכוונה לקלל את עם ישראל כבקשת בלק ושריו. מכאן גם מצאו חז"ל חיזקו לשנאתו הפנימית של בלעם לעם ישראל, שממלא את השליחות יותר משנדרש. ולדעת הטעם ודעת בעוד שבשליחות הראשונה שלח בלק את זקני מואב ומדין וקסמים בידם, את חכמי הדת, אסר ה' את הליכת בלעם עמם גם אם לא יעבור את דבר ה' "כי בעצם הליכתו עמם מחזק הוא בזה את ידיהם ושיטתם", עוד שבשליחות השניה שולח בלק אנשי שררה ושלטון "ואין בהליכתו עמם יחד משום הודאה ומתן כבוד לדתם המוטעית".
בלק ביקש מבלעם להלחם בישראל בפי בלעם, לאחר ששמע מזקני מדין – שונאי מואב – שכוחו של משה בפיו [רש"י]. מה בדיוק ביקש בלק? "לכה ארה לי את העם הזה.." [כ"ב, ו]. ואילו בלעם אומר שבלק ביקש "לכה קבה לי אתו" [כ"ב, י"א]. מה בין לאור לבין לקוב? לדעת המלבי"ם ארור זו קללה הגורמת נזק או מיתה למקולל, בעוד שהנוקב "מפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל". בראשונה, בלק ביקש לאור את עם ישראל, שהמואבים הפוחדים מעם ישראל יראו את בלעם מקלל את ישראל, מרחוק, כדי ש"אגרשנו מן הארץ", דהיינו להרחיק את סכנת פלישת ישראל למואב. ואילו בלעם ביקש לקוב את עם ישראל, מלשון ביזיון והשפלה כדי "אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו", ביקש לגרש את עם ישראל כליל, ולא רק להרחיק את הסכנה מגבול מואב. מכאן למדו שבלעם שנא לישראל אף יותר מבלק.
חז"ל דרשו כי בלעם היה בעל "עין רעה, רוח גבוה, ונפש רחבה" [אבות, ה, י"ט]. מנין? בשליחות השניה מבטיח בלק לבלעם "כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה" [כ"ב, י"ז]. בלק לא הציע כלל לבלעם כסף וזהב. אך מאחר ותאוות הכסף והזהב היתה תמיד בראשו, השיב בלעם:"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב…"[כ"ב, י"ח]. והמדרש הגדול למד מכאן "לעין הרעה שהיתה בו [=בבלעם], שלא הזכיר לא מניין ולא משקל אלא מלא ביתו". ללמדך שאם חפץ אתה לדעת משהו על אופיו של האדם ראה את מי או את מה הוא מהלל [אמרי ח"ן].
מדיוקי הלשון למד הכלי יקר שהיו שני סוגי שליחים אל בלעם: "שרי מואב" ו"שרי בלק". מאחר ובלק לא היה מלך מואב קבוע אלא מינוי לצרכי השעה בלבד, המלוכה היתה שייכת לבלק אך הארץ למואב. שרי בלק היו האנשים החשובים, והם לא ציפו כלל שבלעם יקלל את ישראל בניגוד לרצון ה', לפיכך דייק הכתוב "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם", כי אין חשש שיפתו את בלעם לעשות נגד רצון האל, אבל בלעם קם והולך "עם שרי מואב", אותם שרים שהקפידו שבלעם אכן יקלל את עם ישראל. ה' התיר לבלעם ללכת עם האנשים [=שרי בלק], ולא עם שרי מואב, אך בלעם עושה ההיפך. ובכך נחשפת גודל שנאתו לישראל.
לעומת זאת, הרש"ר הירש מדייק מהאמור "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא" [כ"ב, ד] כי בלק גייס את בלעם לקלל את ישראל לא מפני שחשש מעם ישראל וראה ממנו סכנה, אלא בגלל אובדן האמון העם המואבי במלכו בלק וביכלתו להושיעו בכח צבאי במלחמה נגד עם ישראל. גם אם בלק עצמו לא האמין בכוחות הכישוף והקסמים הוא הרגיש צורך לשבור את קסמו של עם ישראל על העם המואבי בכח דומה ורק לאחר מכן להעז – ולקוות להצליח – לצאת למלחמה נגד עם ישראל.חששו של העם גרם להתעלמות ממלכו בלק, ולכן ראה עצמו רק "בלק בן צפור" ולא "מלך מואב", ו"בכך ראה את כל הסכנה שבמצב, ודבר זה מנמק את כל מעשיו מכאן ואילך". מכאן, שלא שנאת בלק לישראל היא המניעה לבקש לקלל את ישראל, אלא שיקולים פוליטיים פנימיים של שמירה על מעמדו וכבודו כמלך מואב הם מול עמו הם המניעים את בלק. אך בלעם לקח את שליחותו הרחק משיקוליו אלה של בלק, במישור העימות הלאומי-דתי, דבר המעיד ששנאתו גדולה היתה מזו שהיה לבלק צורך בה.
שנאת בלעם מביאה אותו גם לסילוף דברי ה' הנאמרים מפיו לשליחי בלק בדבריו "מאן ה' לתתי להלך עמכם" [כ"ב, י"ג].בלעם מעלים את "הגרעין העיקרי של האזהרה האלוקית" [רש"ר הירש] "לא תאר את העם כי ברוך הוא", ומשתמע מזה שגם רצונו הוא [=שלו] לקלל את העם. בלעם מניח לזקני מואב להבין שסירוב ה' הוא בגלל ש"ה' סבור שאין זה נאה לי ללכת עמכם" [רש"ר הירש] דבר המניע את בלק ל"שלח שרים רבים ונכבדים מאלה" [כ"ב,ט"ו]. שנאת בלעם מניעה אותו לשקר ולבצע מניפולציות בדברי ה' ובהצגתם לשליחי בלק.
שנאה ואהבה הם שתי קצוות שבקיצוניותם מביאים את האדם להתנהגות מזיקה לכלל ואף לעצמו. חז"ל השוו בין דמותו של אברהם לבלעם הרשע [מובא באמרי ח"ן]. על משקל הפירוש "האהבה מקלקלת את השורה" [רש"י, בראשית, כ"ב,ג] שניתן לחבישת החמור ע"י אברהם המזדרז לקיים את ציווי ה' לעקוד את יצחק, הזדרזות בלעם בפרשתינו לצאת בדרכו לקלל את עם ישראל היא "השנאה המקלקלת את השורה". שנאתו של בלעם מתבטאת בכך שגם כאשר בלק מתייאש מבלעם ואומר לו לברוח למקומו [כ"ד, י"א], ולמעשה אינו מבקש יותר תגובה, בלעם לאחר תגובה מצטדקת מוסיף מיוזמתו עצה לבלק: "לכה איעצך…" [כ"ד, י"ד]. גם יוסף הצדיק – לאחר שהוא פותר את החלום לפרעה – מוסיף עצה מיוזמתו לפרעה: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם.." [בראשית, מ"א, ל"ג]. אף יוסף לא התבקש לייעץ, ומדוע הוסיף? בעוד עצת יוסף באה להציל את הכלל [מצרים] ונאמרת מתוך דאגה כנה ואמיתית למצב הקשה העומד לקרות, עצת בלעם באה להרע הן למקבל העצה בלק ולעמו, והן לעם ישראל. וגם מכאן למדים ששנאת בלעם עלתה על המטרות ה"צנועות" שביקש בלק בבקשו מבלעם לקלל את ישראל.
ואכן, האברבנאל תהה מדוע אכפת היה לה' משנאת בלעם וקללותיו את עם ישראל אם ה' מברך את עמו בשלום? ומשיב האברבנאל שכוח קללתו של בלעם היה מפורסם, ואפילו בלק הודה "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאר יואר" [כ"ב,ו]. לפיכך משהפך רצון בלעם להרעיף קללות לברכות במצות ה', תוך שבלעם מודה שה' הוא המאפשר את הקללה או המונע אותה, יכירו כל יושבי תבל שהצלחת עם ישראל מקורה בה'. מנגד אם בלעם היה מצליח בקללותיו הדבר היה מביא לחיזוק אמונות השקריות של הגויים.
מה ראו חז"ל ומפרשי המקרא למצוא את ביטויי שנאת בלעם בדיוקי הלשון והפרשנות? נראה כי בעיון בשנאת בלעם והשלכותיה לא רק המסר אמוני-לאומי שלמדנו האברבנאל ראוי שיילמד, אלא גם מסר אישי לכל אדם לפיו השנאה עלולה להביא את האדם לעיוות המציאות ומדרדרת את האדם לכפיות טובה וסופה אף להכשיל בהשגת היעד של הפועל מתוך שנאה כפי שמצא את בלעם לאורך כל פרשת בלק. השנאה לא רק "מקלקלת את השורה" אצל האדם אלא גם משחיתה מידותיו ללא תועלת ומשכך מתכון היא [=השנאה] לכישלון גם לאדם חכם כבלעם עליו העידה התורה שהוא "שמע אמרי אל ויודע דעת עליון" [כ"ד, ט"ו].
**********
לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס