לאחר שמזהיר משה את ישראל "שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקיו אשר צוך" [ו, י"ז] מוסיפה התורה מפיו את הציווי הכללי והלא מפורט "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך". מה בא ציווי זה להוסיף? וכי קיום כל המצוות אינו קיום "הישר והטוב"? לדעת רש"י הציווי בא לחייב הפשרה לפנים משורת הדין. והרמב"ן פירט יפה ציווי זה – כציווי נוסף – בזו הלשון:"..מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו…לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב ומדינות העולם.אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, ולא תקום ותטור, ולא תעמוד על דם רעך..חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין..". הרמב"ן חוזר כאן על הרעיון שכבר הזכירו בפרושו לפסוק "קדשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלהיכם" [ויקרא, י"ט,ב]. מכאן, שיכול אדם לקיים את כל מצוות התורה ועדיין ייחשב ל"נבל ברשות התורה", כשיקשה בציניות והיכן מצינו שהדבר אסור עפ"י התורה? [נ.לייבוביץ]. והתשובה לכך היא בציווים הכלליים: קדושים תהיו וכן בעשית הישר והטוב.
מי מחוייב לנהוג לפנים משורת הדין? לפי לשון הציווי מחוייב בו כל אדם ואדם, וכעולה מדברי הרמב"ן, בכל הליכותיו והנהגותיו של האדם, ולא רק כשהאדם הוא צד לדיון בבית הדין. האם גם הדיינים חייבים במידה זו? נראה כי "שורש המחלוקת [הוא] בשאלה אם יש לראות בציווי לנהוג לפנים משורת הדין חלק מהדין (ואז ניתן, ואף רצוי, לכפות על בעלי הדין לנהוג כן) או שהוא ערך נפרד החורג מן הדין עצמו (ואז אין לכפות)" [ר.יעקובי]. הבעייתיות בהליכה לפנים משורת הדין נובעת מהחשש הגדול לטשטוש תחומים, והותרת הפעולה המשפטית להבנתו הפרטית של כל אדם, עד כי בנימוק של לפנים משורת הדין עלול האדם לנהוג שלא כדין. ונראה להוסיף כי חיוב הדיין לנהוג לפנים משורת הדין עלולה להצר עד כדי איונה של חובת האדם בעל הדין לנהוג לפנים משורת הדין. לפיכך, שפיר נוהגים דייני ושופטי ישראל שלא לכפות הליכה לפנים משורת הדין אלא רק להמליץ על כך לבעלי הדין [ראה מחקרו של ד"ר ר"ש קליינמן] אף כשיש סמכות בידם לעשות כן.
עד היכן ראוי לו לאדם לנהוג לפנים משורת הדין? הי.לקח טוב סבור כי המצווה לעשות הישר והטוב היא דוגמא למצווה שכל אדם מחוייב בה לפי כוחו, ולפיכך נמנעה התורה במתכוון מלפרט את הגבול והמידה של הנהגה זו. לפיכך, יש מקום שבו התנהגות מסויימת תחשב לפנים משורת הדין לאדם מן השורה, ולאנשים נבונים תיחשב כחיוב מן הדין. וכך הוא מבאר את המעשה של רבה בר רב חנה המובא בתלמוד שסבלים ששכר שברו את חביותיו והוא נטל בגדיהם תמורתם. בבואו לדין חייבו רב להשיב את בגדיהם ואף לשלם שכרם, והכל מכח "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור", שצדיקים כרבה בר רב חנה חייבים להקפיד לנהוג לפנים משורת הדין כאילו היה הדין עצמו.
ביסודה של הציווי לנהוג לפנים משורת הדין עומדת הותרנות של האדם לרעהו, גם מקום שהדין עומד לצידו. רלבנטיות רבה יש לציווי זה שאנו קוראים בפרשת ואתחנן שתיקרא תמיד לאחר תשעה באב בו אנו מתאבלים על חורבן הבית, כמדרש חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה". חז"ל תולים את חורבן הבית וירושלים בהעדרה של ותרנות ופשרנות בתוך עם ישראל. ולמד מכאן את מידת ההשפעה שיכולה להיות להנהגות האדם הפרטי לפנים משורת הדין ביחסים עם חברו.
ובעל התפארת יהונתן סבר ש"אם אתה [=האדם] מתנהג לפנים משורת הדין [=עם רעך] אף הקב"ה יתנהג עמך לפנים משורת הדין, וזהו לאות כי ה' בקרבך ואין הנהגתך ע"י מלאך [=שליח] כי המלאך אינו יכול לעשות לפנים משורת הדין כי אין רשות לשליח לשנות מדעת משלחו [=שולחו] להוסיף ולגרוע". מכאן שהציווי לנהוג לפנים משורת הדין לעולם יוטל על האדם ולא על שליחו. בימינו ישנן תפקידים רבים המבוצעים ע"י שליח [דוגמא מובהקת היא עוה"ד שבמהותו הוא שליח של לקוחו], ולא ראוי שבעלי תפקידים אלו יחרגו משליחותם וינהגו לפנים משורת הדין על דעתם. אולם ראוי הוא לשליח – ככל שיש לו אפשרות בדבר – להמליץ בפני שולחו כשיש מקום לכך לנהוג לפנים משורת הדין. החובה לנהוג לפנים משורת הדין נותרת על השולח. וניתן לראות בכך גם מילוי הציווי להידבק במידות הקב"ה.
בעשיית הישר והטוב מובטח שכר "למען ייטב לך". התורה מבטיחה שדוקא מידת הותרנות והפשרה תביא למצב טוב יותר לאדם. את הטוב שעל האדם לעשות צריך להיות "בעיני ה' " ולא בעיניו הסובייקטיביות של האדם. כיצד ידע האדם מהו הטוב בעיני ה'? פעמים רבות ייזדקק האדם לא רק לשכלו הישר, אלא גם למומחה בתחום שיאיר לו את האפשרויות העומדות בפניו. מבין אותן אפשרויות מצווה האדם לבחור באפשרות הכי קרובה להיות טובה בעיני ה', רוצה לומר: זו שקרובה לרוח התורה, והמצוות והערכים העומדים ביסודן.
ולדעת הרש"ר הירש: "..עשיית 'הישר והטוב בעיני ה' ' תהיה הכלל המנחה את מעשנו, ואמרו חכמים שעקרון זה מוסיף על דרישות התורה ביחס להתנהגותנו החברתית. אין די שנקיים את דרישות הצדק והחובה האמורות בתורה בפירוש, אלא עלינו לנהוג על פי הרעיון הכללי של הישר והטוב, כפי שהוא נלמד מדיני התורה. עקרון זה מורה שעלינו לוותר על זכות המגיעה לנו, אם הרווח שאנחנו מוותרים עליו הוא קטן בהרבה מן הרווח שהשני יזכה בו על ידי הוויתור שלנו…'הטוב' מוסיף כאן על 'הישר' ומשנה את עשייתו. בעשותך את 'הישר' התחשב ב'טוב' הנעלה יותר.'ישר' הוא המגיע בדין, הוא נקי מעוולה. 'טוב' הוא כל מטרה חיובית שקידומה מתאים לרצון ה'. וזהו אפוא הכלל האמור כאן: אפילו הדבר מגיע לך בדין, וותר עליו למען מטרה חיובית טובה, נעלה יותר…בפשרה בעל הדין מקריב מזכותו למען השלום..אהבת השלום היא ה'טוב' המשנה את אופן עשיית ה'ישר'". הרש"ר הירש מסב את תשומת הלב להיפוך הסדר שבין הטוב והישר בפרשתינו לעומת הפסוק: "שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך" [פרשת ראה, י"ב, כ"ח],ולומד מכך שה'ישר' משנה שם את אופן עשיית 'הטוב', דהיינו: "עשה את הטוב רק 'בדרך הישר'. לעולם אל תקדש המטרה את האמצעים, ואל תשאף אל הטוב באמצעים 'לא ישרים' ". ומוסיף הוא את הכלל הראוי להתנהגות לכל אדם שומר מצוות: "גם הטוב בעיני שמים ייעשה כך שהוא יהיה ישר גם בעיני אדם. כעין זה מאמרו של רבי: 'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' [אבות, ב, א]. תחילה עלינו לדאוג לכך שמעשינו יהיו ראויים לשבח כשהם לעצמם, אולם עם זאת עלינו להתחשב גם בדעת הבריות". כאשר האדם עושה את הטוב לא רק בעיני שמים אלא גם בעיני הבריות, בעיני החברה בת זמנו, יכולה להתקיים בו ההבטחה שייטב לו ולבניו אחריו. מאידך, עמידה דווקנית על הדין לא רק שלא תיטיב עם האדם אלא גם עלולה להביא לחילול ה' בעיני החברה בה חי האדם. ומכאן יכול להיות מקור נוסף לפרשנות מודרנית של ציווי התורה ברוח הנורמות חברתיות והמוסריות של חברה מודרנית-דמוקרטית בת זמננו.
**********
לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס