לחם אבירים – את המן – אכלו בני ישראל משך ארבעים שנות נדודיהם במדבר,ועם זאת אף שהיה זה מזון מלאכים אשר נבלע באיברים,מצאו בני ישראל מקום להתלונן על מאכל זה. וכך אנו קוראים בפרשת בהעלותך: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים,ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו,והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וטחנו ברחיים או דכו במדוכה וכו' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אוהליו ויחר אף ה' מאוד ובעני משה רע" [במדבר, י"א ב'-ו'].
בסופה של אותה פרשה מספרת התורה על העונש הקשה שפקד את אלה אשר לא הסתפקו במן וביקשו גם מעט בשר שנאמר: "הבשר עודנו בין שינהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה" [במדבר, י"א, ל"ג]. האמנם היה חטאם של מבקשי הבשר כה גדול שהצדיק "מכה רבה" בעם? האם אי ההסתפקות במן היא שגרמה למכת מוות קשה בעם? אך מסתבר שתחת אי ההסתפקות במן ובקשת הבשר הסתתרה מגמה אחרת קשה וחמורה יותר, וגם בענין המן גלתה התורה טפח וכסתה טפחיים.
מסעם הארוך של בני ישראל במדבר במשך ארבעה עשורים היה להם בית ספר לאמונה. מסלול הנדודים מרעמסס שבמצרים ועד לירדן ערב כניסתם לארץ ישראל היה חדר הורתה ולידתה של האומה היהודית. בתקופה זו התגבשה אמונתם של בני ישראל בה'. הנהגת ה' את עם ישראל במדבר היתה ניסית, עד שכמעט ובטלה מהם בחירה חופשית. הם לא היו צריכים להאמין בשכר ועונש, כיון שראו את ה' על כל צעד ושעל. כאשר חטא העם קיבל את עונשו לאלתר. דוגמאות רבות לכך בתורה: חטא העגל הביא למגיפה בעם, מלבד אלו שנדונו בבית דינו של משה [שמות, ל"ב, ל"ה]; לאחר שהוציאו המרגלים את דיבת הארץ רעה מתו מהעם במגיפה [במדבר, י"ד, ל"ז]; קרח מרד במנהיגתו של משה ואף המריד אחרים והם נבלעו חיים במעמקי האדמה [במדבר, ט"ז, ל"א]. אף שההנהגה הניסית כמעט ולא השאירה תאוות חטא, נקט ה' בדרך כדי להשכין את האמונה וההכרה בהיות העולם מונהג ע"י הבורא המשגיח, כדי שידעו לדורות שיש דין ויש דיין. לאחר שנחלו בני ישראל את ארץ כנען פסקה הנהגה ניסית זו, שכן רצונו של ה' היה כי העולם יתנהל בצורה טבעית. הנהגה טבעית נתונה לכושר שיפוטו של האדם אשר נתון מעתה בבחירה חופשית אמיתית.
גם היחיד – ולא רק הכלל- חש בעונש החטא באופן מיידי באמצעות לקיטת המן. הגמרא במסכת יומא [דף ע"ה, ע"א] מבארת את הפסוק "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו". ומקשה רש"י כיצד ירד במחנה והרי כתוב "ויצאו העם ולקטו", דהיינו מחוץ למחנה? ועוד כתוב: "שטו העם ולקטו", דהיינו הרחיקו יותר מהמחנה? ומשיב: לצדיקים ירד המן בפתח בתיהם [במחנה], הבינונים יצאו ולקטו [מחוץ למחנה אך עדיין סמוך], והרשעים שטו ולקטו [נאלצו להרחיק מהמחנה כדי ללקוט]. ובאותה דרך, כתוב על המן פעם "לחם" – לצדיקים היה אפוי, פעם "עוגות" – לבינונים היה קודם אפיה, ופעם "טחנו בריחיים" – הרשעים נאלצו לטחנו בריחיים. איכותו של המן – אפוי,עיסה או כחיטים, היתה תלויה במעמדו הרוחני של המלקט. גם מרחק ירידתו של המן מן המלקט הצביעה על מידת מעלתו הרוחנית של המלקט.
המן היה כצפיחית בדבש אך הוא היה בבחינת אליה וקוץ בה, קוץ מכאיב מאוד, שהיה חושף את עוברי העבירה, כפי שעולה מדברי רבי יוסי [יומא, ע"ה, ע"א]: "כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין כך המן מגיד לישראל מה שבחורין ובסדקין. כיצד? שניים שבאו לפני משה לדין. זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי. אמר להם משה לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו..". וכך גם לגבי סכסוכי בעל ואשה. על ידי המן נודע מי צדיק, מי בינוני ומי רשע.
המן שימש כמחסום מרתיע בפני מי שרצה לחטוא. דרך חיים זו הפריעה לעם ישראל במדבר, שכן המן אילץ את העם לפרוש מחטאים. לפיכך בקש העם בחירה חופשית אפילו במחיר הויתור על המן. אך האפשרות לוותר על המן לא היתה קלה, משום שדרישה לוותר על המן בפומבי היתה מגלה כי כוונתם לחטוא, לפיכך בא העם בתואנה שברצונם לאכול בשר. העם סבר בטעות שבקשתם לאכול בשר תיענה שהם צריכים לקנותו מהעמים שחיו מסביבם, ובאותה הזדמנות יוכלו לקנות חיטים ולהשתחרר מהתלות במן. עם ההשתחררות מהמן – יוסר המחסום – ויוכלו לעשות ככל העולה על לבם.
וזה שכתוב: "והאספסוף שבקרבו התאוו תאוה וישובו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר…ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עיננו". התלונה היתה שיש להם בעולמם רק מן ומן ותו לא. על אף שלא היה כל חסרון במן – ככתוב "והמן כזרע גד הוא" – המן הוציא את המתלוננים מכליהם מאחר ועינו היתה "כעין הבדולח", המן עצמו היה עד ראייה לחטאי המתלוננים, וסקור גם את חדרי בטנו של היהודי.
פשוטי העם ומשפחותיהם בכו על גורלם המר שמנע מהם ללכת בעצת יצריהם, ככתוב: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו". עצם התלונה על המן היתה חסרת כבוד ודרך ארץ כלפי ה', אבל חומרתה היתה בכל שהיא שיקפה את המגמה הנסתרת של העם לפרוק עול. ה' ראה מגמה זו ולפיכך "ויחר אף ה' מאוד", אך "בעיני משה רע", שכן משה שלא ידע צפונות לב העם, ולא ראה במתלוננים אנשים בלתי הגונים, אלא רק מבקשי מותרות המתאווים לבשר.
והיו בעם ישראל כאלו אשר ביום אשר ביצעו חטא החליטו להימנע מלקיטת המן. העם העדיפו לרעוב כדי לחסוך מעצמם את חשיפת חטאם ואישיותם ברבים, ועל כך רומז משה בדבריו "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת". באיזה רעבון הפסוק מדבר? לדעת הרמב"ן היה כאן ניסיון גדול לעם הנכנס למדבר הגדול, מקום שאין בו לחם ומים, ובכל אופן יסמכו באמונה על ה'. וניתן לפרש בעקבות דברי הרמב"ן כי הרעבון כאן רומז לתלות המוחלטת של בני ישראל במן, שלא היה להם כל תקוה במדבר חוץ מהמן, ותלות זו גרמה לתחושת חוסר אונים. ואילו האבן עזרא סבר שאכילת המן לוותה ברעבון משום שלא היה משביע. הטעם ודעת סבור שהרעבת העם קודם אכילת המן היתה לטובת העם מתוך מטרה "להשריש בלבם את מידת הביטחון בה', כי אין להם מאומה משלהם, ואך בה' בטחונם שימציא להם טרף, ובכל יום נתחדש להם ברעבונם אמונה זו כי הכל מאתו יתברך והוא המשביע לכל חי".
ונראה לפרש בעקבות האמור לעיל כי אכילת המן לוותה ברעבון אותם מבני ישראל שלא רצו להיחשף בקלונם והעדיפו להישאר באוהליהם ולא לצאת ללקוט את המן הרחק מאוהליהם או שהיו צריכים לטחון את החיטים. היו מבני ישראל שהעדיפו שלא לעבור את מבחן המן, מחשש שהמן יגלה סרחונם ויתביישו מאוד.
**********
לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס