פרשת כי תצא היא המשופעת ביותר במצוות מבין פרשיות התורה, דינים הנוגעים לפרט ולכלל ישראל, וביניהן דין בן סורר ומורה, שהוא דין חריג ביותר משום שיש בו דין בלתי ישים ומהותו הנה פעולת מנע לעתיד. חכמי התלמוד סברו שדין בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות [סנהדרין, עא, ע"א], ומשום כך מדובר בלימוד סוגיה עיונית-תיאורטית בלבד. ואם כך לשם מה הובאה בתורה? משום 'דרוש וקבל שכר', דהיינו: על עצם לימוד סוגייה זו בתורה, האדם מקבל שכר לימוד תורה.ועדיין יש לתהות: וכי לא די בכל שאר הדינים בתורה על מנת לתת לאדם שכר בגין לימוד התורה?
לדעת הרבנו בחיי, לימוד סוגיית בן סורר ומורה, אף שאין בה דין מעשי, בא "ללמד דעת את העם, בגודל חיוב אהבת השם יתברך, שהרי אין לך אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיון שהבן עובר על מצוות השם..חיייבין הם שתגבר עליהם אהבת השם יתברך על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו בעצמן לבית הדין לסקילה". בדומה לקיום ציווי ה' לאברהם לעקוד את יצחק. מכאן שדין סורר ומורה בא להעביר מסר חינוכי לפיו על כל אב ואם החובה להכשיר עצמם להתגבר באהבת ה' גם כאשר זה מנוגד לנטיות הטבעיות שלנו כבני אדם [י.לייבוביץ].
ואכן חז"ל עמדו ניסחו את דיני בן סורר ומורה, תוך דיוק בלשון התורה, באופן מצמצם ודווקני שימנע את מימוש הדין במציאות המעשית. מלשון היחיד בפסוק "בננו זה סורר ומרה איננו שומע בקלנו" [כ"א,כ] דרשו חז"ל שלאב ולאם צריך שיהיה קול אחד, ואם אחד מהם מדבר בקול שונה, הבן אינו סורר ומורה. ואפילו צריך שתהא "אמו שווה לאביו בקול, במראה ובקומה" דבר שאינו מציאותי כלל. לפיכך, חשיבות לימוד הסוגייה היא רק בגזירת המסקנות החינוכיות המתבקשות ממנה.
הבן הסורר הוא "הנוטה בהתמדה מן הדרך שנצטווה עליה והוא מסרב ללכת בה" והמורה הוא "שעושה מעשה חיובי בניגוד לרצונו של אחר" [רש"ר הירש]. לא די באי קבלת הציות ו/או בקיום מצוות האב ו/או האם, אלא יש לעשות משהו אקטיבי כנגד רצונם, ומהכתוב "סורר ומורה" נלמד ששני התנאים צריכים להתקיים באותו הילד, ואם הוא רק סורר או רק מורה, אין מקום לעונש כה חמור של מיתה. כשמתארת התורה את תכונות הבן נוקטת לשון "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", מדוע לא נאמר בקול אביו ואמו? האב והאם אינם מדברים אל בניהם באותו קול כל הזמן. אם הבן שומע בקול אביו או רק בקול אמו, גם אז לא ייחשב כסורר ומורה. ונראה להוסיף כי יש חיזוק מהתורה כאן לדעת חז"ל שאין דין סורר ומורה במציאות, שכן האפשרות שהאב והאם ידברו כל הזמן, לכל אורך שנות חינוכו של הילד בקול אחד, אינה קיימת במציאות.
כשהאב והאם מגיעים לביה"ד להעיד נגד בנם הסורר ומורה עליהם להעיד "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" [כ"א,כ]. רק אם יש הסכמה גמורה בין האב לאם, ורק אם האב והאם חנכו את הבן בקו חינוכי אחד, רק במקרה כזה יכולים הם לתלות את אשמת קלקלת בנם בטבעו הרע, ובכל מצב אחר – יש להורים או למי מהם אחריות בתוצאות הגעתו של הבן להיות סורר ומורה. וגם אז, לא די שאינו שומע בקול הוריו אלא גם "זולל וסובא" – דהיינו מתמסר לתענוגות האכילה והשתייה בעולם הזה ובן כזה דומה לאפיקורוס [אבן עזרא]. ולדעת רש"י לא נעשה הבן סורר ומורה "עד שיגנוב תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין".
על האב והאם המגיעים לבן להעיד אקטיבית שבנם "זולל וסובא". עדות זו, היא הכרה של הורי הבן כי כל התראותיהם ומאמציהם להחזירו למוטב כשלו, ועצם הגעתם לבית הדין להעיד נגד בנם מעידה על ייאושם מהאפשרות שהבן יתקן דרכיו. בעל הטעם ודעת רואה כאן תוכחה להורים שלא יחנכו את ילדיהם על תפנוקים ועידונים, משום שהדבר עלול לעודד את הבן לפרוק עול לגמרי. ואילו הרש"ר הירש מדגיש את הבלטת התורה דוקא את הזלילה והסביאה כרמז חינוכי להורים שלא להבליט בביתם את האכילה והשתייה כמשימה חשובה של הבית ובני הבית, אלא דוקא את ערכי הרוח והמוסר, המבטיחים יצירת אוירה שתגן על הילדים הצעירים מפני התבהמות חושנית.
ועדיין עונשו החמור של בן הסורר ומורה תמוה, לפיכך הביא רש"י את דברי התלמוד "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב". דהיינו הורי הבן מבקשים בעדותם כנגד בנם הסורר ומורה להצילו מאיבוד חיי העולם הבא. ע"י מיתתו של בן סורר ומורה ממעיטים את כמות העבירות שיעשה בחייו. ענישה מקדימה למעשה היא סוגייה בעייתית הן בדיני תורה והן במשפט המקובל. ייתכן ועל פי הצדק האלוקי יכול אדם להידון עפ"י סופו, אולם בבית הדין אדם נדון רק עפ"י מעשיו בפועל [י.לייבוביץ].
ותהה הרש"ר הירש מדוע נכתב "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", ולא בפשטות "כי יהיה בן סורר ומורה"? ומסביר, שבמילה "איש" רמזה התורה שכאשר יש לאדם בן שהוא רואה בו – "איש" – אדם הראוי להמשיך יורשו ולנחול נכסיו ולהמשיך דרכו וללכת בעקבות אישיותו, אז אותו ה"בן" הופך להיות כ"אבן בנין" למשפחה. אולם בבן סורר ומורה אין האדם רואה את בנין ביתו, אלא הוא צופה שבנו יבזבז את הירושה שהוא מותיר לו [=מגמר נכסיו], ולמעשה קוטע את בנין האב ואת מפעל חייו.
ומדוע יש לתת פומביות גדולה לעונשו של בן סורר ומורה? לדעת רש"י מהכתוב וכל ישראל ישמעו ויראו למדים שיש להכריז שאדם פלוני נהרג בביה"ד כבן סורר ומורה. בעל הכלי יקר סבר שפרשת בן סורר ומורה נכתבה "להפיל אימתה ופחד על הבנים". אולם לדעת הרש"ר הירש, אף שכתוב "ויראו" אין כאן שיקול הרתעתי, או למנוע הישנות של בן סורר ומורה, שכן אין הדבר מצוי כלל, אלא מילים אלו באו "לסייע להחדרת התודעה על חשיבות החינוך והציות: הציות להורים והציות לתורה ולנושאיה".
סוגיית בן סורר ומורה מזמינה דיון מעמיק יותר ביחסי הורים-ילדים וגבולות הציות של הילדים להוריהם. בדורנו, בו אנו עדים לפגיעה בסמכות ההורים – וגם זו של מחנכים – ביחס לילדים, יש לשים לב לקשר שבין מידת הסמכות שיש להורים לחובת הציות להורים ולמחנכים, ומכאן לתוצאות החינוך. במקום שמוחלשת הסמכות ההורית וזו של המחנכים אין זה מפליא שילד "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". אף שבן סורר ומורה הוא ענין קיצוני וללימוד עיוני בלבד, אם החברה בה אנו חיים רוצה להתרחק מבנים כאלו, עליה לחזק את הסמכות של העושים במלאכה – הורים ומחנכים – ולתת להם כלים, לצד אחריות, לחינוך ראוי. מידת ההצלחה של החינוך תהיה ככל שתוצאות החינוך של הילד יהיו רחוקים יותר מדוגמאת בן הסורר ומורה, והיא תישאר במקום שקבעו לה חז"ל – רחוקה מהמציאות וענין ללימוד בלבד. ונראה להוסיף, כי כאשר הורים באים לכלל עדות גמורה על בנם כי הוא אינו "שומע בקלנו", הילד גם יהיה ל"זולל וסובא". שכן ההתמסרות הטוטלית להנאות רגעיות [חושניות ואחרות] אף היא מושפעת מטיב החינוך שקיבל הילד, בתקופה שהיה עליו לשמוע בקול הוריו ומחנכיו. חשיבות המסרים החינוכיים העולים מסוגיית בן סורר ומורה מצדיקים הכללת סוגיה תיאורטית זו בתורה.
**********
ולע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס