בפרשתנו – נצבים – במעמד כינוסו של כל העם ביום מותו [רש"י, כ"ט, ט] מזהיר משה בשאלה את כל אחד מהנוכחים במעמד: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו, ללכת לעבוד את אלוקי הגויים ההם, פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה" [כ"ט, י"ז]. למוזהרים – יחיד או קבוצה – פונה משה ואומר: "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרווה את הצמאה" [שם, י"ח]. מה טיבה של פנייה זו למוזהרים?
הרש"ר הירש מבאר כי הליכה [של פרט או קבוצה] בשרירות לב היא התנהגות מעשית שהאדם נותן לה אישור וקיום עצמי – מליבו, אין הוא הולך בדרכים שהתווה ה' או שה' נתן להם אישור, אלא הולך הוא רק בדרכים שרק לבו רואה אותן שרירות וקיימות. וכיצד מצדיק האדם הליכה בדרכי לבו בלבד? משה מבאר: "למען ספות הרווה את הצמאה". ומסביר הרש"ר הירש, שהנוהג בדרכי לבו בלבד סבור שכל הברכות והקללות הכתובות בתורה תלויות רק בהתנהגות הכלל, ולא בהתנהגותו הפרטית בלבד, והכלל נידון על פי מעשה הרוב; ואם הכלל ראוי לברכה והוא זוכה לברכה, גם היחיד יטול את חלקו ברווחת הכלל, אף על פי שהוא לא ראוי – על פי מעשיו – לברכה. היחיד/ קבוצת המיעוט מנצלת את הברכה שמגיע לרוב, אך מרשה לעצמו ללכת בשרירות לב, ולא בדרך שהתווה ה' ובה נוהג הרוב.
ובעל הגן רווה תמה על אזהרת משה הנ"ל, וכי בגלל שישמע האדם את הקללות החמורות והעונשים החמורים שיבואו עליו הסוטה מדרך הישר ירשה לעצמו האדם ללכת בשרירות לב? אדרבא, הוא יפחד ויתיירא?! ומדייק הוא את לשון הפסוק כך: כתוב: "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת…", היה לו לכתוב את: והיה בשמעו את האלה הזאת. מה מוסיפה לנו המלה :"דברי"?
חז"ל דרשו על הפסוק "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת.." שהכוונה היא למיתת צדיקים, שהקב"ה לוקח את צדיקי הדור ככפרה על עוונות אותו הדור. לפיכך, כשהאדם ההולך בשרירות לבו ושומע הוא את דברי חז"ל אלו, הוא עשוי לומר לעצמו כי הוא יעשה את מה שלבו חפץ, וצדיקי דורו ישלמו/ יכפרו את מחיר עוונותיו. לפיכך בא משה והזהירו ממחשבת שווא זו ומשיב לו מראש: "לא יאבה ה' סלח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים" [שם, כ"ט, י"ט]. משה מזהיר את הרשע שכל הקללות והעונשים הכתובים בספר התורה יבואו עליו, והוא בעוונו ימות, והוא לא יוכל להסתמך או להימלט מהעונש על יסוד דברי חז"ל שהם תורה שבעל פה.
ומוסיף על רעיון זה בעל הדברי חנוך, כי יש כאן רמז לדבריו של דוד המלך בתהילים [קמ"ט, ט] "לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו הללויה", שאם הקב"ה מביא על הרשעים ההולכים בשרירות לבם את העונשים הכתובים בתורה, ולא את דברי חז"ל הנ"ל, מהווה הדבר "הדר" לכל צדיקי אותו הדור, שכן לא יצטרכו צדיקי הדור למות בעוון רשעי בני דורם.
נמצאנו למדים, כי לא ראוי לו לאדם "לתפוס טרמפ" על עבודת האחרים או הכלל, לחשוב באופן אישי צר מה טוב ושריר בעיניו [או בלבו] בלבד באותו הרגע, כאשר בכל מקרה רווחי/זכויות הכלל ישמשו לו הגנה בעת הצורך. התנהגות מעין זו היא בהכרח תוצר של חשיבה מוטעית הרואה ביחיד את מרכז העולם ואת הכלל כמשרתו, ומנוגדת לתפיסה שמשה מבקש להנחיל לעם: "..היום נהיית לעם.." בכך שהיחיד הולך במתווה שה' מצווה, הוא לא רק מקיים את מצוות ה', אלא הוא מצהיר במעשיו שהוא חלק מעם ה', חלק מהכלל – הזוכה ומזכה – מזכות הרבים.
*שבת שלום ושנה טובה ומבורכת*
אשמח לכל תגובה למייל: millis.office@gmail.com