מילות הפתיחה של ספר דברים – "אלה הדברים.." – זכו לפרושים רבים. ותהה המדרש בדיוק המילה "אלה": וכי רק דברים אלו אמר משה? והרי פעמים רבות בחומשים הקודמים קראנו "וידבר משה.."? אלא "מלמד שהיו דברי תוכחות" [ילקוט שמעוני]. ואכן, בפתח דבריו מוכיח משה את עם ישראל על חטאים רבים. ואיזה טעם יש בתוכחת העם על מעשי העבר [חטא המרגלים, מעשה העגל]? והלא כל העם היוצא ממצרים מתו במדבר בשל חטא המרגלים, ובפועל משה מוכיח את דור המדבר על מעשה אבותיהם. לדעת הכלי יקר משה הוכיח את "הגדולים" – מנהיגי העם, בסמוך לחטא, אך חוזר ומוכיח את "כלל המון העם" בסמוך למיתתו "להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, רצה לומר: שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו: טל קורה מעינך..". נמצאנו למדים שיעילות התוכחה תלויה גם בזהות השומע אותה וגם בעיתויה. בעוד ש"גדולים" יכולים לרדת לעומק התוכחה ולא יטענו בפני המוכיח "טל קורה..", ולפיכך חובה להוכיחם בסמוך למעשה, למי שעלול לטעון "טל קורה…" עדיף להוכיחו במצב שלא יוכל לתת תשובה.
גם אופן התוכחה נלמד מתוכחת משה לעם ישראל. ומציין רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה את כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". אופן התוכחה אף הוא תלוי בזהות השומע. המוכיח את חברו – אף שמצוה היא שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" [ויקרא, י"ט, י"ז] – צריך לעשות זאת באופן שלא יפגע בכבודו של האדם שאותו מוכיחים. המוכיח צריך להתאים את אופן התוכחה לדברי השומע. ל"גדולים" די בהוכחה ברמז, ואולם יש מקומות שגם תוכחה ישירה ונוקבת תישמע לגופה ולא תיפגם בשל אופן השמעתה. ולדעת הכלי יקר משה לימד ל"גדולי ישראל" את "דרך התוכחה, כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו, אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש". כאשר דברי תוכחה – אף הקשים ביותר – נשמעים באופן הראוי תתקיים הבטחת הכתוב: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" [משלי, כ"ד, כ"ה]. ומדייק הילקוט שמעוני: אין כתיב "ועליו" [=על המוכיח] תבוא ברכת טוב, אלא "ועליהם" – לאמר על המוכיח ועל המתוכח [=האדם שמוכיחים אותו]. וממשיך: "לכך הוכיח משה את דורו, מפני שקבלו [=עם ישראל] ממנו [=את תוכחתו] קבלו ברכות. גדולת תוכחתו של משה היא שהתוכחה היתה לברכות, וזאת בזכות קבלתה מצד המוכחים [=עם ישראל]. כאשר האדם המוכח "מקבל" את התוכחה, דהיינו יורד לסוף דעתו של המוכיח וגוזר הימנה את המסקנות לשיפור הטעון שיפור, הופכת התוכחה לדבר טוב גם לאדם המוכח, ובכך מתקיים "ועליהם תבוא ברכת טוב".
תוכחתו של משה נאמרה "אל כל ישראל". מדוע לא "לבני ישראל"? ומאיר הכלי יקר כי רק בפתח פרשתנו ובפרשת וילך [דברים, ל"א] נאמרו הדברים "אל כל ישראל". וסבור הכלי היקר כי במקום שנאמר "בני ישראל" הדיבור היה אל כלל העם, ואילו אל "כל ישראל" משמעו אל "הגדולים שבישראל". ומדוע דברי התוכחה נאמרו רק לגדולים שבהם? "לפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם, ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם..[ו]אין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת…". מכאן שעל האדם ה"גדול" מוטלת חובה להוכיח את האחרים, ובשעה שאינו מוכיחם תלויה אשמת המעשה גם במי שאינו מוכיח. ואולם לדעת אור החיים משה אומר דברי תוכחה לא רק לדורו, לדור ילידי המדבר ומנהיגיהם העומדים להיכנס לארץ אלא "לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות". ללמדך שדברי תוכחה אמיתיים – אף נוקבים – שומרים על חיונתם ונחיצותם גם ברבות השנים. הרלבנטיות של דברי תוכחה כנים וחפים מכל אינטרס משתמרת לדורות. ואולי גם בשל כך נכתבו חמשת הפסוקים הראשונים בלשון נסתר המעידה כי אף שאלו דברי משה – בידיעתו ובציווי ה' נכתבו – ודבריו כדברי ה' תורה אחת היא, "כי גם דברי משה דברי ה' המה ורוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו ושכינה מדברת מגרונו של משה" [רב פנינים].
תאור המיקום המדוייק בהם נאמרו דברי תוכחתו של משה "..בעבר הירדן, במדבר, בערבה וגו' " זכה לפרשנויות שונות. בעל ההעמק דבר סבר שדברי משה לא נאמרו במעמד אחד ו/או ביום אחד, ומשה הקהיל את העם כל פעם באחד מהמקומות המתוארים בפסוק זה. מדרשים ופרושים אחרים ראו באזכור מקומות אלו רמז לחטאים שונים של עם ישראל לאורך שנות הנדודים במדבר [רש"י]. והאברבנאל הקשה שאם כל כוונת משה היתה להוכיח את ישראל על עוונותיהם מדוע לא הזכיר את העוונות לפי סדר התרחשותם: "למה לא התחיל במעשה העגל, שהיה החטא הראשון, וכי נגע עד הנפש?!" אולם, הרש"ר הירש ראה בציון המיקום המדוייק דבר שהוא הרבה מעבר לענין גיאוגרפי, או אזכור חטא ברמז. לדעת הרש"ר הירש מאחר שמשה "..במותו לא השאיר אחריו לא מצבת זכרון ולא עמוד של כבוד ולא שום מזכרת ארצית; אפילו קברו לא יזכיר אותו לדורות; כל מהותו הגופנית של משה נסתלקה בשעת מותו. רק המקום ששמע את דברו האחרון לעמו נמסר לזיכרון בכל הדיוק האפשרי; וכאשר יבוא לשם נין ונכד של דור המדבר, הוא יקלוט במקום זה את הד דברו של משה, וכך יתעורר לבו ללכת אחריו בנאמנות ולהמשיך את מפעלו בקרב עמו". המיקום המדוייק אינו משמש כאבן זיכרון למשהו גופני-גשמי שהיה ונעלם, אלא מניע לפעולה, דרבון לביצוע והמשך דרך האמונה של העם החי בהווה, אמצעי נוסף להנחלת התורה לדורות.
האם הלימוד לעיל דיו להכליל את דברי משה כחלק מהתורה הנצחית? אור החיים דייק בכתוב "אלה הדברים.." – אלה ולא זולתם, שכל ימיו דבר משה רק את דברי ה' ולא דבריו, ורק הדברים הללו – שהם דברי תוכחה ומוסר בערוב מותו – דברי משה, ללמדך שקיים משה את הציווי "ודברת בם", בדברי תורה ולא בדברים בטלים. המדרש הגדול השווה את "אלה הדברים.." עם המלה "אלה" שבפסוק הפתיחה של עשרת הדברות: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" [שמות, כ, א]. וזו לשונו של המדרש הגדול: "אמר ה' חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברות..אמר ר' ישמעאל: דברים הללו [=תוכחת משה] שקולים כנגד עשרת הדברים שקבלו ישראל מהר סיני.ולא עוד אלא שעשרת הדברים שאמרו עליהם נעשה ונשמע לא המתינו מעט עד שמרדו בהן ואמרו 'אלה אלוהיך ישראל' [שמות, לב, ד].ודברים הללו [=תוכחת משה] החזירו את ישראל למוטב ודבקום בה' ובתורתו, שנאמר: 'ואתם הדבקים בה' [דברים,ד,ד]. אמר לו ה' למשה הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו לא יהיו נקראים אלא על שמך, שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, אשר דיבר ה' לא נאמר אלא אשר דבר משה". ומכאן למדנו ש"דבקות זו אינה יכולה לבוא אלא מן האדם עצמו. משה האיש ילוד-האישה המדבר עם ישראל, הוא והם [=עם ישראל] מצליחים להגיע לאמונה בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, ואם אין אדם מגיע לכך בכוחותיו ובהכרעתו העצמית, הרי גם מעורבות של השכינה, אין בכוחה להביא לתכלית הכרת ה' והדבקות בו" [י.לייבוביץ]. זקיפתם של דברי התוכחה למשה והכללתם כחלק מדברי תורה לנצח היתה בשל התוצאה שהם הצליחו להביא לדבקות בה', להיות המניע לקיום התורה בפועל ולדבקות בה'. לעיתים, דוקא האמצעי [=משה] שדרכו עובר המסר הגבוה [=דברי התורה וקיום המצוות] מצליח במקום שבו המסר הישיר מגבוה לא צולח. הצלחת אמצעי התיווך בהשגת המטרה היא המהווה הצדקה לצורך בקיומו וחיוניותו. גדולת משה היתה בהצלחתו להעביר את המסר האלוקי לעם ולגרום לדבקות העם בה', ומשום כך דבריו היו כדברי ה' וראויים להיכלל כחלק מהתורה הנצחית.
**********
לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס