פרשת אמור פותחת באיסור טומאת כוהנים למת: "ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אלהם, לנפש לא יטמא בעמיו". את כפל האמירות שבפסוק זה דרשו חז"ל [יבמות, קי"ד, ע"א] ורש"י בעקבותם כבא "להזהיר גדולים על קטנים". החובה המוטלת על הגדולים כלפי הקטנים היא שלא להחטיאם בידיים, כגון: לא לתת להם לאכול דבר טמא, אבל הגדולים אינם מצווים למנוע מהקטנים מלעבור עבירה ביוזמתם.
דרשה זו של חז"ל נאמרה גם ביחס לאיסור אכילת דם [ויקרא, י"ז, י"ב], וגם ביחס לאיסור אכילת שרצים [ויקרא, י"א, מ"ב] וכן ביחס לשמירת שבת [שמות, כ, י] : "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך". רש"י במקום מפרש: אתה ובנך ובתך – אלו הקטנים, או אינו אלא גדולים? אמרת הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר הגדולים על הקטנים..". עיקרה של אזהרה זו הנה בפן החינוכי: הגדולים מצווים לחנך את הילדים לקיום מצוות, ולהימנע מעבירות.
התלמוד במסכת יבמות [שם] מסביר כי נדרשת אזהרת הגדולים על הקטנים בכל שלושת המקומות: באיסור אכילת דם, באיסור אכילת שרצים וגם בטומאת כהנים. ומדוע? שאם התורה היתה משמיעה דין זה רק באיסור אכילת שקצים, היה מקום לחשוב שאזהרה זו אינה חלה באיסור אכילת דם, הואיל ולוקים על אכילת שרץ שלם אפילו הוא קטן, אבל דם הנו איסור קל יותר מאחר ולוקים עליו רק אם שתה רביעית. ואם התורה היתה משמיעה דין זה רק באיסור אכילת דם עליו חייבים כרת, היה מקום לחשוב שאיסור אכילת שרץ הוא קל יותר מאחר שאינו מחוייב כרת. ואם היתה משמיעה התורה דין זה באיסור אכילת דם ושרצים ולא בטומאה, היינו סוברים שהאיסור חל רק במקום שהוא מתייחס לכל אדם מישראל, אבל ביחס לכהנים הדין הוא שונה כי הוא מיוחד להם.
וממשיך התלמוד [שם]: ואם השמיעה התורה דין זה של אזהרת הגדולים על הקטנים ביחס רק בכהנים, היינו סוברים בטעות שהוא חל רק על כהנים עמם החמירה התורה, אבל לא ביחס לכל ישראל. לפיכך, הוצרכה התורה להשמיע את אזהרת הגדולים על הקטנים בכל המקומות. הצד השווה בכל המקומות בהם דן התלמוד הוא שהאזהרה בא ביחס לדברים מהותיים וחשובים: איסור אכילת דם, "כי הדם הוא הנפש" הנו יסודי ומהותי כמו איסור טומאת הכהן למת. באה התורה ללמדנו שבכל ענין מהותי הנוגע ליסודות הבית היהודי, אין הגדולים יכולים להקל, והם מוזהרים בחינוך קטניהם. ובענין זה,מוזהר כל אדם מישראל באותה מידה שמוזהר הכהן; ושניהם מוזהרים על קטניהם גם כאשר ביחס לכל הדבר המהותי העומד לדיון, וגם ביחס לחלק ממנו, ואין להקל ו"לעגל פינות" גם ביחס לחלק מהדברים מהותיים בחינוך הקטנים.
ר' משה פיינשטיין פרש את כפל האמירות בפסוק שבפרשתינו כך: אמירה ראשונה לגדולים לחנך הקטנים לקיום המצוות, והאמירה השניה – לחבב עליהם את המצוות. אולם אזהרת הגדולים על הקטנים אינה מיוחדת למקומות בהן נדרשה ע"י חז"ל, אלא לכל המצוות, כפי שסבר בעל "המשך חכמה" כי מצוות עשה של חינוך למצוות מקורה בפסוק ביחס לאברהם אבינו: "כי ידעתיו למען יצווה את בניו ואת ביתו אחריו.." [בראשית, י"ח, י"ט].
האמירה הראשונה בפסוק מופנית אל "הכהנים בני אהרן", והפסוק מקדים את התואר: כהן, לבני אהרן [אור החיים]. הפנייה בלשון המקדימה את התואר לבני אהרן באה לאמר לכהנים שכהונתם נובעת מהיותם בני אהרן, מלידה, ולא דבר שקבלו בזכות עצמם [רש"ר הירש]. התפקיד שהם ממלאים אינו בזכות כישוריהם או בזכות אחרת שהם קנו לעצמם. לפיכך יש כאן שתי אמירות. האמירה הראשונה באה לאמר לכהנים שקדושתם נובעת מעצם היותם בני אהרן, ממונים ומחוייבים לתפקיד לו יועדו; האמירה השניה – "..ואמרת אליהם" – הנה אמירה לכהנים "מצד עצמם, שאף אם לא היו בני אהרן, מכל מקום מאחר שהם משרתי אל חי, אין נכון להם שיטמאו, כי אם לשארו הקרוב אליו" [כלי יקר]. ואפשר גם שהאמירה הראשונה מופנית אל הכהנים להישמר מטומאת המת, והאמירה השניה מופנית לכלל עם ישראל לשמור שהכהנים לא יטמאו אליהם [אור החיים].
הכהנים הם משרתי ומורי הדרך של העם בעבודת ה'. הפן החינוכי המובא בדברי חז"ל "להזהיר הגדולים על הקטנים" מקבל יתר משמעות כשמדובר בכהנים בעלי תפקיד שמכח תפקידם הם מהווה את אבני היסוד עליהם מושתת שמירת עבודת ה'. לא רק בחינוך בניהם [=קטניהם] שלהם מוזהרים הכהנים ואף למנוע מקטניהם להטמאות למת, אלא גם בחינוך כלל עם ישראל, מכח היותם משרתי ה', ולפיכך יש להזהיר את "הגדולים" בעבודת ה', אלו שמחוייבים מכח תפקידם להיות סמל לטהרה, על "הקטנים" – על שאר עם ישראל.
האנשים "הגדולים" בחברה, אלו שהם שומרי הסף של המסגרת החברתית, מוזהרים על שאר בני החברה. כיצד? הגדולים מחוייבים ומוזהרים – בעצם חובת השמירה הקפדנית שלהם על כללי החברה וחוקיה – על "הקטנים" שאר בני החברה. בחברה בת ימינו, אין ה"גדולים" ממונים לתפקידם מלידה, או מכח יחוסם המשפחתי. אולם משעה שהאדם מצוי בתפקיד הנחשב לתפקיד יסוד בשמירה על המסגרת החברתית, כגון: אנשי ציבור, אנשי משפט, מנהיגים חברתיים בקהילתם ואנשי ממסד אחרים, הרי שהם מוזהרים – מכח תפקידם ומעמדם – על שאר בני החברה, לחנכם ולהדריכם לשמור על כללי החברה.
פן חינוכי נוסף בדרשת חז"ל להזהיר גדולים על הקטנים הוא בחובה של "כהני החברה" להקפיד עם עצמם ביחס לשמירה קפדנית על כללי החברה גם בדברים "קטנים", פעוטי ערך או פעוטי חשיבות. כאשר הגדולים – כהני החברה – מזלזלים בכללי החברה, הרי גם כשמדובר בדברים קטנים, יש לכך השפעה שלילית על חינוך שאר בני החברה לשמירה על כללי החברה. דרשת חז"ל מלמדת אותנו כי "הגדולים" מוזהרים גם על הדברים "הקטנים". כאשר אתה "כהן", האיש שמוקדש לשמירה על עבודת ה', גם דבר שיכול להיחשב קטן וקל ערך לאדם פשוט, הכהן מחוייב בשמירתו הקפדנית. ומשום כך, דברי רש"י המביאים את דרשת חז"ל הנ"ל דוקא בפתח פרשתינו המוקדשת לציווי "הכוהנים בני אהרן" לשמור על קדושתם מעבירים מסר חשוב גם לדורנו ול"כוהניו".
**********
שבת שלום. יואב מיליס