בפתח פרשת בחוקתי מבטיחה התורה לעם ישראל שפע חומרי שלום ובטחון במידה ועם ישראל שומר ומקיים מצוות והולך בחוקות ה'. חלק הברכות כולל את עשרת הפסוקים הראשונים שבפרשה, הפותחים ב"אם בחוקתי תלכו" – באות א', ומסיימים ב"ואולך אתכם קוממיות". על כך אמרו המפרשים שהתחלת פסוקי הברכה ב-א' וסיומם ב-ת' בא לרמוז לנו שעל עם ישראל מוטל לקיים את כל מצוות התורה מא' עד ת', ואז יתקיימו בהם כל הברכות האמורות בפרשה.
ציון השפע החומרי כשכר לשמירת קיום מצוות והליכה בחוקות התורה נראה תמוה לחז"ל שדרשו שאין שכר בעולם הזה עבור המצוות [בלשון חז"ל: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", קידושין,ל"ט,ב]. ופרשו זאת שהבטחת ה' בפרשתנו אינה עבור קיום המצוות אלא רק שנוכל לעבוד מתוך מנוחה ושלווה, והשכר עבור קיום המצוות שמור לעולם הבא. ואם כך,למה לא גילתה התורה את שכר קיום המצוות בעולם הבא? כדי שקיום המצוות לא יהיה על מנת לקבל פרס אלא על מנת לעשות רצונו של ה' [רמב"ם,הלכות תשובה,ט, א].
ועוד תהו המפרשים: מה בא התנאי "אם בחוקתי תלכו" להוסיף על תנאי שמירת וקיום המצוות ומה משמעות "ללכת בחוקות" ה'? ומבאר רש"י: "שתהיו עמלים בתורה". ויש שהקשו שאף אם הכוונה כאן בלימוד התורה, מהיכן למד רש"י את ענין העמל בתורה? ומשיב ר' שמואל רוזובסקי [מובא בטללי אורות] שהלשון "תלכו" ענינה הליכה והתקדמות, שהיהודי מצווה לעלות מעלה ולהתעלות במעלות התורה, ואת זה אפשר להשיג רק כאשר עמלים בתורה.
ועוד: מה בין עמל תורה ללימוד תורה? לדעת אור החיים בעמל תורה הכוונה שמצוה על האדם ללמוד דברים שלמדם פעמיים ואף שלוש והם ידועים לו כבר, כי חפץ ה' בעסק התורה. לימוד התורה אינו רק תכליתי – לשם השכלה או קיום בלבד, והיהודי מצווה לעסוק בדברי תורה בכל מקום וזמן. כשם שהעוסק בדבר אומנות ראשו נתון לדבר בכל הזדמנות, כך צריכה להיות התורה בראשו של היהודי: דבר שהוא עסוק בו בכל עת. ובברכות השחר אנו מברכים:"..אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה [נוסח אשכנז וספרד, והאחרים:על דברי תורה]. ולפיכך זוכה היהודי בשכר העיסוק בתורה גם כשאינו לומד ממש, אלא הוא טורח ומתאמץ לעסוק בתורה, ואף די אם רק הלך ללמוד, כדברי המשנה [אבות ה,ט]:"ארבע מידות בהולכי בית המדרש…הולך ואינו עושה – שכר הליכה בידו".
הרש"ר הירש מסיק מסמיכות הפסוק "אם בחוקתי תלכו…" לתיאורי השפע החומרי-פיזי הבאים לאחר מכן כי השאיפה לחומרנות וסיפוק חומרי אינה פסולה, ובתנאי שהיא תהיה מוגבלת במסגרת הגבולות שהתוותה התורה. מה בין הליכה בחוקת כאן לאמור בפרשת אחרי מות "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם" [י"ח, ד]? ששמירת המצוות והליכה בחוקת בפרשת אחרי מות הם תנאי לקיומו הפיזי של עם ישראל כעם ["..אשר יעשה אותם האדם וחי בהם",ויקרא, י"ח, ה], ואילו בפרשתנו הם תנאי לשפע החומרי המובטח לעם ישראל.
מעבר לשפע החומרי המובטח השכר הגדול ביותר שמבטיח ה' הוא: "והתהלכתי בתוככם". על 'שכר' זה תהה בעל העמק דבר: והלא כבר הבטיח ה' שישכון בתוך עם ישראל בציווי "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" [שמות כה, ח]? ומבאר זאת כי בעוד שהבטחת ה' לשכון בתם עם ישראל כעם ניתנה, ההבטחה כאן היא שה' יתהלך אצל כל אדם ואדם בהשגחה פרטית בהתאם למעשיו, ונמצא שהשגחת ה' מתהלכת מאדם לאדם. נמצא כי ההתעסקות דרך קבע בתורה ע"י היהודי מביאה להתהלכות ה' בגורלו האישי כל רגע ורגע, וכשמציאות הדדית כזו מתקיימת יכולה להתקיים גם ההבטחה "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם".
**********
שבת שלום. יואב מיליס