פרשת קדושים המשופעת בחמישים ואחת מצוות פותחת בדרישה כללית המופנית אל כל אחד ואחד מעם ישראל "קדשים תהיו". מה משמעות הדרישה להיות קדוש? האם לא די לקיים את כל המצוות כדי להיות קדוש? בתורת כוהנים פרשו: "קדושים תהיו – פרושים תהיו, כי קדוש אני, לומר שאם אתם מקדשים את עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי". הואיל ופרשת אחרי מות מסתיימת באיסורי העריות, פרש רש"י את הפרישות כפרישות מעריות. אך הרמב"ן מאיר כי הפרישות המקדשת את האדם היא לא מהדברים שנאסרו במפורש ע"י התורה. לגביהם, ברי שהיהודי מחוייב להיזהר ולהישמר. אלא גם בדברים המותרים לאדם היהודי, עליו לנהוג על דרך הפרישות מן המותרות, ולא לעשות – אף את הדבר המותר – מעבר למידה הנחוצה הנדרשת, כגון שתיית יין יותר מידי, אכילה גסה, שיחות בטלות ועוד.
לדעת הרמב"ן הקדושה צריכה לחול על כל מעשי האדם, כמאמר חז"ל [יבמות, כ, ע"א]: "קדש עצמך במותר לך". מכח הדרישה "קדושים תהיו" חייב אדם להגביל את עצמו לעשות את המותר לו למידה הראויה והנחוצה. בניגוד להשקפה האומרת שכל מה שאינו אסור – מותר, הדרישה "קדושים תהיו" אוסרת על האדם לעשות דברים שלא נאסרו במפורש, ואולי אף דברים שהותרו במפורש, אם בנסיבות הענין לא ראוי שייעשו. כשם שמכח הציווי "ועשית הישר והטוב" [דברים, ו, י"ח] מצווה אדם לחתור לעשיית הטוב, לפנים משורת הדין, אף אם אינו מחוייב לעשות כן, מכח הדרישה "קדושים תהיו" מצווה האדם להגביל את עצמו – גם במותר לו – למידה הראויה. ההגבלה העצמית שנדרשת מהאדם במותר לו מבליטה את שיקול הדעת שיש לאדם בעשייה המותרת, והופכת את התנהגותו למוערכת וראויה יותר, מאחר ובה באים לידי ביטוי מעשי הגבולות המוסריים העצמיים שכל אדם מציב לעצמו מעבר לרף האיסור החוקי, ומשכך מקדשת את מעשי האדם. ומשהאדם מקדש את עצמו במעשיו, ממילא הוא מקדש גם שם שמים בעיני הבריות כשהוא "כהן ה'" בעולם הזה, ומקיים את הציווי "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" [שמות, י"ט,ו].
לדעת נ. לייבוביץ הדרישה "קדושים תהיו" מוסיפה דרישה נוספת לכל הדרישות הכלולות במצוות הכתובות והיא "דרישת פרישה בנוגע לענינים שבין אדם לעצמו, בטהרתו. ואילו מצוות "ועשית הישר והטוב" מוסיפה על כל דיני התורה הכתובים את דרישתה בעניינים שבין אדם לחברו, בכל משאם ומתנם של בריות אלו עם אלו". ולי נראה שניתן לראות בשתי הדרישות כדרישות שניתן וצריך ליישמם בענינים שבין אדם לחברו, אך כל אחת מהן מתייחסת להיבט אחר של התנהגות הנדרשת מהאדם. בעוד מכח הדרישה "קדושים תהיו" – כשהיא מיושמת במישור שבין אדם לחברו – נדרש האדם להתנהגות פסיבית שמשמעה להימנע ממעשה שאינו ראוי, להגביל את עצמו ביחס לחברו, אף אם הדבר מותר לו חוקית; אך לא די בכך. מכח הדרישה "ועשית הישר והטוב" נדרש האדם להתנהגות אקטיבית שמשמעה לעשות דבר פוזיטיבי שהוא טוב ביחסיו עם הזולת.
לשון העתיד שבדרישה "קדושים תהיו" למול לשון ההווה של המשך הפסוק: "כי קדוש אני ה' אלוקיכם" מעידה כי החתירה לקדושה של היהודי אינה מצוה שמתחילה ומסתיימת, אלא פעולה נמשכת ללא כל הפסק, והיא חלה בכל התנהגות ובכל זמן על היהודי [אור החיים]. על היהודי לחתור תמיד להגיע לקדושתו של ה', אך לעולם לא יגיע לדרגת הקדושה האלוקית. בעוד שקדושת ה' קיימת ויחידה כעובדת מציאות, הקדושה אליה חותר היהודי אינה קיימת בשום דבר פיזי הקיים בעולם, אלא היא קיימת כדרישה ותביעה לאדם לחתור אליה כל הזמן [י.לייבוביץ]. התורה אינה מתארת בשום מקום את עם ישראל כעם שתכונת הקדושה קיימת בו, אלא דורשת ממנו "והייתם קדושים לי".
הדרישה הכללית "והייתם קדושים" הבאה לפני פרוט המצוות קובעת את העיקרון שלא די בקיום דקדקני של כל המצוות. כפי שעמד על כך הרמב"ן יכול אדם לקיים את כל המצוות ועדיין להיות "נבל ברשות התורה". היהודי המקיים מצוה מברך "..אשר קדשנו במצוותיו.." ובכך הוא עושה צעד קטן בחתירתו המתמדת לקדושה. בקיום המצוות המעשיות כולם חייבים במידה שווה. אבל החתירה לקדושה, שלעיתים יכול ותתבטא בדברים שאינם בגדר מצווה מחייבת, על כל אחד לחתור לפי יכולתו [העמק דבר]. לדעת הרש"ר הירש הקדושה כאן משמעה להיות מוכן ומזומן לכל מעשה טוב,אף מעבר למצווה מחייבת, ודבר זה אפשרי רק באדם חדור מוסריות צרופה. האדם יכול וחייב לשאוף לקדושה זו, משום שה' – שהוא קדוש מוחלט – הכשיר את עם ישראל לקדושה זו. קדושת שמו של ה' בעולם תלויה במעשי היהודי היחיד, ובמעשיהם של עם ישראל כעם.
לדעת רש"י פרשת קדושים נאמרה בהקהל הואיל ורוב גופי תורה תלויים בה. מדוע היה צורך לומר את הציווי הכללי "קדושים תהיו" בהקהל? לדעת הרש"ר הירש הדרישה להגיע לדרגה מוחלטת של שלמות אנושית ומוסרית מופנית לכל אדם – ללא הבדל גיל, מין וגורל, ולכן ראוי לה להיות בהקהל. בעל המאור ושמש הקשה על רש"י ושאל מה חידש רש"י באומרו שפרשה זו נאמרה בהקהל? מסתמא כל המצוות המופנות לכל אחד מישראל נאמרו בהקהל? ומסביר שהדרישה "קדושים תהיו" יכולה היתה להתפרש ע"י היחיד המבקש לעלות במדרגות הקדושה שראוי לו לחיות בפרישות, מרוחק מחברת בני אדם היכולים להשפיע עליו להתרחק מדרך ה', ואין זה כך. את הקדושה העליונה יוכל להשיג האדם רק במסגרת הכלל, ע"י הצטרפות לציבור עובדי ה', שבהתקבצם יחד שורה עליהם הקדושה העליונה. ואם הוא פורש מהציבור ואף מתבודד הוא יכול חלילה לנטות מרוב גופי תורה.
לכאורה מנומקת הדרישה "קדושים תהיו" בהמשך הפסוק "כי קדוש אני ה' אלהיכם". וכיצד קדושת ה' – שהיא נצחית ועליונה – נפגעת בכך שהיהודי לא יקיים את הדרישה? אלא שהמלה "כי" אינה רומזת על הסיבה לדרישה, אלא על התכלית לדרישה: להראות את קדושת ה' במעשי היהודי. היהודי נדרש להתנהגות מופתית, גם מעבר למה שהוא מצווה, כי בכל מקום וזמן שבו הוא חי, הוא עדות חיה לקיומו של ה' ולקדושתו בעולם. ומשכך, אסור ליהודי המבקש לקיים תכלית זו להתבודד, לחיות חיי פרישות, אלא דוקא לחיות ב"הקהל", להתערות בחברה בה הוא חי, ולהיות מעורב ככל יכולתו בחיי החברה, ותוך כדי כך לשמור על השאיפה לחיי קדושה. לכך נדרש מאמץ יומיומי גדול ולא פשוט שראוי היה לציווי כה חשוב הפותח את אחת משלושת הפרשות מרובות המצוות שבתורה.
בדרישה "קדושים תהיו" – מבלי לציין במתכוון באופן מדויק כיצד בדיוק עלינו להיות קדושים – מבקשת התורה להסביר ליהודי המאמין שדוקא בעת שהוא מסתובב בחברה, עליו לקיים אורח חיים – שהוא לא רק שמירה על מצוות מבלי להתחשב בסובבים אותך – אלא גם באופן שיעורר כבוד ויאיר את קדושת ה' בפני הזולת. מעשיו והתנהגויותיו של האדם המאמין – בייחוד בכל הנוגע ליחסים עם הזולת – נזקפים לא רק לזכותו/ חובתו כאדם, אלא גם ביחס לאמונתו. ומשכך, הוא נדרש לזכור תמיד שלא רק את רצונו הוא צריך לקיים, אלא גם להאיר בחיוב את קדושת ה' יתברך באופן התנהגותו.
הדרישה הכללית "קדושים תהיו" מגלה שאין צורך כלל לאסור את מגוון ההתנהגויות הלא ראויות לאדם, אף אם היה ניתן לפרטן בפרוט רב. יש צורך להותיר מרחב התנהגויות לשיקול דעת הפרט, שבו הוא יכול להתעלות, ובכך בוחרת התורה לפתוח פרשה מרובת מצוות הנוגעות לחיי היום יום של היהודי כפרשת קדושים. דוקא במקום ובזמן שבו לאדם יש שיקול דעת כיצד לנהוג, בתחום העשייה המותרת, יכול האדם לקדש את אלוקיו במעשיו ע"י התנהגות ראויה, ומשום כך ראוי להשאיר את הדרישה כדרישה בלתי מפורטת. הדרישה הלא מפורטת מחייבת את האדם לשקול על כל צעד והתנהגות האם התנהגותו – אף אם היא מותרת – מקיימת את הדרישה "קדושים תהיו". תזכורת לציווי זה מקבל היהודי לא רק בפרשת קדושים אלא מידי יום ביומו בקריאת שמע אותה הוא קורא לפחות פעמיים בדרישה: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, והייתם קדושים לאלוקיכם".
**********
שבת שלום. יואב מיליס