ביום השמיני לחנוכת המשכן ותחילת העבודה הסדירה במשכן, ביום שבו מתקדשים אהרון ובניו לכהונה גדולה, מצווה משה לאהרן: "..קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך.." [ט,ז]. מדוע ברגע האמת נדרש אהרון לציווי זה ממשה? וכי לא ידע אהרון שיועד לכהונה כי זה תפקידו?
לדעת רש"י המביא את דברי המדרש: "שהיה אהרון בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!" ממה היה בוש אהרון? לדעת החיד"א [פני דוד] התבייש אהרון בכך שהיה מוטל עליו עוון חטא העגל, ומשום כך סבר הוא שהוא אינו ראוי לכהונה. וממה היה ירא אהרן? מובא בתורת הכהנים: "לפי שהיה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור [=דבר שהזכיר לו את חטא העגל], והיה מתיירא ממנו. אמר לו משה לאהרון: הגס דעתך וקרב אליו, לכך נאמר קרב אל המזבח".
ואילו הרמב"ן סבר שאהרון נזקק לציווי מפורש של משה לקרב למזבח משום "שהיה אהרון קדוש ה', ואין בנפשו חטא זולת מעשה העגל, היה החטא ההוא [=חטא העגל] קבוע לו במחשבתו כענין שנאמר וחטאתי נגדי תמיד. והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב כפרותיו. לכך אמרו לו: הגס דעתך, שלא יהא שפל רוח כל כך, שכבר רצה אלוקים את מעשיו".
לפי חז"ל [ברכות ל"ד ע"ב]: במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אהרון מסרב מרוב בושה לקרב למזבח בשל חלקו בחטא העגל שהיה עבודה זרה. משה משיב לאהרון, שעצם בושתו וסירובו לכהן במשכן בשל חלקו בחטא העגל, היא הראיה לכך שחזר בתשובה שלמה, "ולכך [=ומשום כך] נבחרת". בגלל היכולת של אהרן להתבייש במעשיו, אף בחלקו היחסית קטן בחטא העגל, ולחזור בתשובה שלמה, מעמידה אותו בדרגה גבוהה יותר מצדיק גמור, וראוי לכהונה הגדולה. תנאי מקדמי להיות ראוי לכהונה הנה בושה וחרטה במעשים שליליים של המועמד. במקום שבו מגמד המועמד את משמעות חלקו במעשה השלילי – אף אם הוא קטן – לא תהיה בושה עצמית במעשיו, ובאין בושה אין חרטה אמיתית. וכדברי רש"י אין הציווי מיוחד לאהרון, אלא גם לדורות. ללמדנו כיצד מועמדים לשלוחי ציבור צריכים להביט על עצמם ועל המידה שבה הם ראויים לכהונה.
וישנו הסבר לפיו גם במעמד חשוב זה חושב אהרון לא על עצמו, אלא על הבושה שתיגרם לעם ישראל בעצם העמדתו לכהונה הגדולה בשל חלקו בחטא העגל. לדעת הרב אשריאל עטיה [מטעמי שבת] יש אדם שעצם עלייתו לתפקיד הנה ירידה והשפלה לכל בני העיר שאותה הוא אמור לייצג. אהרון התבייש לשמש בכהונה בשל חלקו בחטא העגל, וחשש שהדבר יהווה השפלה לעם ישראל שהוא מייצג אותם ומקריב עבורם קרבנות. משה השיב לאהרון: היא הנותנת! בזה שאתה בוש במעשה העגל, מוכח ש"לכך נבחרת" לשמש בכהונה הגדולה, שבזה אתה מייצג את עם ישראל כעם שבוש במעשה העגל, וממליך את ה' כאחד ויחיד בעולם כולו. ולכן ראוי אתה לתפקיד זה ולהמליץ ולסנגר על עם ישראל בעבודת הקרבנות.
בעל ה"מים חיים" [ר' חיים כהן רפפורט[1]] מביא שני טעמים לבושת אהרון. טעם אחד בשם אביו: במדרש רבה לפרשת שמות מובא כי מאחר ומשה הסתיר פניו כשביקש ה' להתגלות אליו, ניטלה ממנו כהונה ונתנה לאהרון. וזאת מדייק המדרש רבה מהפסוק: "אהרון אחיך הלוי". מה "הלוי" בא להוסיף? שמשה ראוי היה לכהונה ואהרון ללוי, אך מאחר וסירב בסנה, קיבל אהרון את הכהונה ומשה נותר לוי. ועל דרך זה בפרשתנו משה אומר לאהרון: למה אתה בוש? לכך נבחרת! אם תמשיך להתבייש – עלולה כהונה להינטל ממך ולהינתן למישהו אחר.
ומוסיף בעל ה"מים חיים" טעם משל עצמו: יושם לב שבדברי רש"י הנ"ל מובאים שני טעמים לציווי משה: 1) בושת אהרון; 2) יראת אהרון. אולם תשובת המדרש בדברי רש"י הנה רק ביחס לשאלה מדוע בוש אהרון. והיכן תשובת המדרש ליראת אהרון? ומבאר בעקבות דברי חז"ל [ברכות, י"ב] ש"כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עוונותיו". הבושה היא תקנה לעושי עבירה. מאחר ואהרון בוש בחטאו – נמחל חטאו, חטא העגל. ואם נמחל לו החטא, אין לו סיבה להיות ירא לגשת למזבח. לפיכך אמר משה: לכך נבחרת! – מאחר והתביישת בחטאך – נמחל לך!
בעידן של הצטדקויות מתמידות, ראוי לנו להביט כיצד השיפוט העצמי המחמיר של אהרון הניעו לפסלות עצמית לכהונה הגדולה, עד כי משה מנהיגם הבלתי מעורער של ישראל היה צריך לדחוק באהרון לעשות את המוטל עליו בצו ה'. ויש כאן לימוד לדורות כדברי רש"י: במקום שאין בושה עצמית – אין יראה, וכל אחד רואה עצמו ראוי. בשעה שהאדם לא ירא להתבייש במעשיו השליליים, אין מקום ליראה מהשליחות. לא המנהיג ולא המונהגים צריכים לצפות לאדם מושלם, ללא כל רבב. חשוב שהמנהיג לא ירא להתבייש במעשיו השליליים במקום לנסות להצדיקם. עצם נכונות האדם להתבייש בפומבי במעשיו השליליים יש בה סוג של הבטחה שהוא לא ישוב לעשותם. במקום ובשעה שהמנהיג ירא מלהתבייש במעשיו השליליים, צריכים להיות יראים גם המונהגים מהבושה שיכולה להמיט עליהם העמדתו של אדם כזה בכהונה. והדברים יפים וראויים לאימוץ גם לכל אחד מאיתנו.
**********
(*) "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף" [שמיני, י, ט"ז]: כמה פנים לתורה? ידועה המימרה: שבעים פנים לתורה. ואני שמעתי מפי מורי ורבי שלמה שירווי זצ"ל כי ישנם שלוש מאות ריבוא [=עשרת אלפים] פנים לתורה. מהיכן? מהפסוק בפרשתנו: "..דרש דרש משה והנה שרף..". ש=שלוש מאות; ר=ריבוא; פ=פנים; לתורה.
**********
שבת שלום. יואב מיליס
[1] מובא במוצא שלל רב, פרשת שמיני.