פרשתינו – פרשת ויקרא – עוסקת בעבודת הקרבנות שאחד מהם הוא קרבן חטאת המובא בגין חטא שנעשה בשגגה. לדעת האברנבאל הפגיעה בממונו של אדם בקרבן החטאת תניע אותו להיזהר במעשיו להבא ולהימנע מלחטוא. מכל סוגי קרבן החטאת נמקד עיוננו בקרבן חטאת הנשיא, עליה כותבת התורה [ד,כב-כו]: " אשר נשיא יחטא, ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים… וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו". חטאת הנשיא מובאת בגין חטא שחטא הנשיא בשגגה במהלך כהונתו כנשיא.
ויש לתהות: במה נבדל נשיא שחטא מאזרח שחטא, ומדוע קבעה התורה דין מיוחד לו? מדוע שינה הכתוב בלשון הפותחת את פרשת הנשיא, "אשר נשיא יחטא", וחרג מן הלשון שהוא פותח בה בשאר חייבי חטאת: "אם הכהן המשיח יחטא"; "ואם כל עדת ישראל ישגו"; "ואם נפש אחת תחטא בשגגה"? מדוע מביא הנשיא שעיר עזים זכר בעוד היחיד מביא שעירת עזים נקבה? לדעת הספורנו מכח תפקידו "זה דבר מצוי שיחטא" הנשיא. קיים קשר ישיר בין החטא לבין השררה. המציאות השלטונית ותוקף השררה הופכים את החטא למצוי גם אצל המנהיגים. בעל "העמק דבר" מסביר את הביטוי הייחודי לקרבן חטאת הנשיא "אשר לא תעשינה בשגגה": "ידוע הפירוש דנשיאותו גורמת שיהא עלול לחטוא, וכך כתב הספורנו. והנה עוד יש במקרא לשון שאינו מדויק כלל, דכתיב "אשר לא תעשינה בשגגה". והיכי מיבעי יעשה בשגגה אחת, ו"אשר לא תעשינה ואשם" כתיב ביחיד? אלא מרומז דהנשיאות גורמת לחטוא בעבירות חמורות כל כך אשר לא תעשינה בשגגה, שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה".
לפי "העמק דבר": לא די שדרך הנשיא או המנהיג לחטוא, אלא יש שהחטאים שהנשיא יכול להיכשל בהם נמנים עם קבוצת חטאים שגם בשגגה אין ראוי לחטוא בהם. ומהם החטאים שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה? שתי אפשרויות: האחת, עברות חמורות שיש בהן חשש שרום התפקיד והמעמד יכשירו את החטא. והאחרת, שמדובר דווקא בחטאים קלים שהנשיא עלול לזלזל בהם בגלל רום מעלתו. החזקוני הופך [מסרס] את סדר המילים ומציע לקרוא את הפסוק "נשיא אשר יחטא..". לדעתו, החטא של בעל השררה אינו בגדר ספק, אולי או שמא, אלא בכל מקום שאנו מוצאים מנהיג ושררה, אנו מוצאים גם חטא ומעידה.
בכל הקרבנות נקטה התורה לשון "אם": "אם הכהן המשיח יחטא","אם כל עדת ישראל ישגו", "ואם נפש אחת תחטא בשגגה", אך בחטאת הנשיא נקטה לשון "אשר". לדעת רבנו בחיי: "..בנשיא הזכיר החטא בלשון ודאי, לפי שהנשיא לבו גס מאוד בו, ומידת הגאווה, שהיא סיבת החטא, מצויה עמו לגודל ממשלתו, ולזה הזהירה התורה את המלך ותוכיחנו במידה הזאת, הוא שכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו, ומפני זה כתוב: "והנשיאים הביאו את אבני השהם". מה עניין שהתנדבו אבנים יותר משאר דברים? אלא לפי שהאבנים היו על לב אהרן לזיכרון להם לפני ה', והנשיאים לבם גס בהם, לפיכך הביאו אבנים, שיתכפר להם". ולדעת המלבי"ם "מילת 'אשר' בא פה תחת מילת 'אם' שלא כמנהג. וכמוהו "זאת הברכה אשר תשמעו". ויסוד מוסד אצלנו, שלא תכנס שום מילה בגבול חברתה. ויש הבדל ביניהם. שמילת "אשר" הבאה במקום "אם" מורה שצד זה יתקיים. על זה אמר "הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו".
ותהה עו"ד אלישי בן יצחק על פרוש הנ"ל של המלבי"ם: מדוע אנו מבקשים לראות במפלתו של הנשיא? מה צורך יש לנו במנהיגים חוטאים? מדוע לא לייחל למנהיגים ישרים שאינם מועדים הממלאים את תפקידם נאמנה? ומסביר שהמלבי"ם מבקש ללמדנו רעיון חשוב במנהיגות, שהמנהיג האידיאלי הוא דווקא מי שיודע ליטול אחריות על מעשיו. אבל מנהיג היודע לטאטא את מחדליו אל מתחת לשטיח, מנהיג הבונה לעצמו באמצעות מנהיגותו ושררתו מחסה לחטאיו, אינו ראוי לשמש בהנהגה. יחד עם זאת, דווקא מנהיג המכיר בחטאו ובא לבית המקדש כאחד העם ומקריב חטאת כדי לכפר בפרהסיה על מעשיו ראוי להנהיג את העם. כדברי התלמוד [הוריות, י, ע"ב]: "אמר רבי יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו". ומוסיף בן יצחק: מנהיג שאינו חוטא הוא מנהיג שאינו מוכן להכיר בחטאו, מנהיג שמוכן לסלף את העובדות רק כדי להצדיק את מעשיו, הוא מנהיג שאין העם צריך לו.
מה טעם יש להקדיש לנשיא קרבן חטאת מיוחד? מדוע מין קרבן חטאת הנשיא שונה ממין קרבן יתר מי שחייבים להביא קרבן חטאת? לדעת בן יצחק חטאת הנשיא באה ללמדנו פרק חשוב ביחסים שבין העם לבין מנהיג שחטא. אם נתבונן במין קרבן חטאת הנשיא, נמצא שקרבן הנשיא דומה למין קרבן עולה ולא קרבן חטאת. לדעת בעל ה"משך חכמה": "גבי נשיא חסה תורה על כבודו, וצוותה שיביא שעיר זכר, שיסברו שעולה הוא, מפני שכבודו כבוד העם כולו". ומסביר בן יצחק: ההבדל במין הקרבן נובע מן הכבוד למשרה. התורה, אשר חסה על המנהיג וצפתה את התגובה הציבורית העלולה להתעורר מקיום מנהיג חוטא, ביקשה, באמצעות ההבדל בין קרבן הנשיא לבין קרבנו של כל אדם אחר מישראל, לעודד את המנהיג להתחרט על מעשיו ולהיטיב את דרכיו. האזרחים במדינה יודעים שיש אפשרות שהנשיא יקריב חטאת נשיא כדי לכפר על חטאו, ויחד עם זאת, מרגע שהביא הנשיא את קרבן החטאת שלו, יורד עניינו מסדר היום הציבורי, ואין עוד מקום לעסוק בקרבנו ובחטאו. התיקון והחרטה של המנהיג על מעשיו לעולם אינם נחלת כלל הציבור ועניינו. לכן גם אין צורך לפרסם ולהדגיש את קלונו ברבים שוב ושוב אם היזמה להבאת הקרבן ובקשת הסליחה באה מצד המנהיג עצמו. אפשר שאם היה קרבן הנשיא על חטאו כה ברור, הנשיא היה נמנע מלהודות ולהכיר בחטאו והיה טרוד בהסתרת חטאו מחשש מפני ההד הציבורי העלול להתרחש עם חשיפת חטאו. מכאן שעצם העובדה שהנשיא מוכן להכיר בחטאו מחייבת התייחסות מיוחדת. הקושי של בעל שררה להודות בעברה שעבר ובחטא, גדול מן הקושי של כל אחד ואחד מישראל. לכן, על אף השוויון בפני החוק ובפני האל, ראוי לקיים נוהל מיוחד שייתן ביטוי וידגיש שמדובר בהישג יוצא דופן של מנהיג המכיר בחולשתו.
ומסכם בן יצחק: בהבאת קרבן חטאת נשיא יש מסר לעם. על אף הציפיות שהעם מצפה ממנהיגיו, ברי "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" [קהלת ז, כ], ובכלל זה גם מנהיג הציבור. גם המנהיג הוא בשר ודם העלול לחטוא ככל האדם. לעתים מקור החטא בתפקידו הציבורי עצמו, ואפשר שחז"ל נתכוונו גם לכך כשאמרו: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו" [סוכה, נ"ב, ע"ב]. מכאן שקביעת קרבן מיוחד לנשיא יש בה כדי להעביר מסר כפול: מצד אחד, העובדה שהמנהיג עלול גם הוא למעוד ולכן הוא כפוף לחוק כאחד העם; ומצד שני, חרף מעמדו הרם של המנהיג עליו להתוודות על חטאו, לבקש סליחה על מעשיו, להביא קרבן חטאת ולשלם את המחיר על מעשיו, כדברי רש"י בעקבות דברי רבי יוחנן בן זכאי בתלמוד: "אשר נשיא יחטא" – לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".
וממשיך בן יצחק: ואף בימינו, מאחר ומי מהמנהיגים שסרחו מבקשים להסתיר את מעשיהם הנלוזים ולהצטייר כאנשים נקיים מכל רבב, החברה אינה מסוגלת להאריך אפה ולקבל את תשובת מנהיגיה אם היא באה רק בעקבות הליך שיפוטי ארוך. ייתכן שאם היו מנהיגי העם נוהגים כמתואר בפרשת הנשיא במקרא, היינו מסוגלים למחול להם על חטאם. ואוסיף: מחטאת הנשיא יש מסר גם לכל אדם, כמאמר החזקוני, כי בכל מקום ומצב שבו האדם מתנשא על חברו, הוא בודאי ייכשל, גם אם לא התכוון לכך כלל. בכל מקום וענין שהאדם הוא "כנשיא" ביחס לחברו, כל עבירה שהוא מבצע ביחס לחברו – אף בשגגה – ראוי לו להתנצל על כך. בדומה למאמר חז"ל: כל הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו, בכל מקום שאדם מרגיש שהוא גדול מחברו, עלול יצרו להכשילו. ומכאן שראוי לו לאדם להימנע מכל מצב של התנשאות על חברו, גם שלא בכוונה, ואז גם לחברו יהא קל לסלוח לו על מעשה שגגה שעשה כלפיו.
**********
שבת שלום. יואב מיליס
[1] מתבסס על מאמרו של עו"ד אלישי בן יצחק, גיליון 403 של פרשת השבוע/ משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; ויקרא –תשע"ב.