מכל ג"ן המצוות החשובות בהן משופעת פרשת משפטים בחרה התורה לפתוח בענין העבד העברי, שלפי חז"ל מדובר באדם שנמכר ע"י בי"ד בגניבתו. וכי לא ראוי היה שהתורה תפתח את פרשת משפטים באנשים חיוביים יותר, כגון גומלי החסדים המקיימים את מצות "אם כסף תלוה את עמי", או בשומר חינם העושה חסד עם חברו? לדעת הסבא מקלם [טללי אורות] מכך שהתורה פתחה דוקא בגנב הנמכר לעבד ניתן ללמוד שהתורה נתונה מאת ה', החומל על בניו גם אם הם סטו מדרך הישר. כשם שמחשבותיו של אב נתונות דוקא לבן הסוטה מהדרך, והוא מחפש כיצד להיטיב עמו ולהחזירו לדרך הישר, כך ה' דואג לאותם מוחלשים בעם ישראל, יהודים שנמכרו בעוון גניבתם, ומבקש להחזירם לדרך הישר. התורה מגבילה את העונש לגנב לשש שנות עבודה, שגם במהלכן נשמרות זכויותיו כיהודי, שכן אף אם גנב הוא – עדיין מרגיש ה' בצערו.
לדעת הכלי יקר "הטעם להתחלת כל הדינין בשילוח העבד לחופשי לשש [..שנים], לפי ש[..עשרת] הדברות מתחילין "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", אמר כאן: כשם שהיית עבד, וחופשה ניתן לך כי פדיתיך מבית עבדים, כך תקרא דרור וחפשי לעבדך הנמכר לך בגנבתו..". ואילו לדעת האברבנאל – הסבור שרובה של פרשת משפטים היא בעצם פרטים ותולדות של עשרת הדברות – הואיל ועשרת הדברות נסתיימו במצוות שבין אדם לחברו, התחילה הפרשה בהן: המצוות הנכללות בתוך 'לא תרצח' הן המצוות הפותחות ב"כי תקנה עבד עברי" ועד "כי יפתח איש בור" [כ"א, ל"ב], באשר הם עוסקים בחיי העבד; לומר לך שאם לא תעשה כן, דומה אתה לרוצח אדם בעודנו חי.
המדרש הגדול תהה "והלא לא היה לו לסמוך לאלה המשפטים אלא כי יריבון, כי ינצו, וכי יכה איש, שהן דינין. דורשי רשומות אומרין לפי שנצטוו [..ישראל] במרה על הדינין, ונתן להם עשר הדיברות, אמר משה: רבונו שלעולם שמא יתעה יצר הרע את בניך ויעברו על המצוות ותגלה אותן מלפניך ותמכרם לעבדים, לכך פתח כי תקנה עבד עברי. כשתקניאם למלכיות אלו ישתעבדו בהן יותר משש מלכיות, שנאמר שש שנים יעבד: בבל, ומדי, ופרס, ויון, אשור, ורומי". במילים אחרות, היתה זו בקשתו של משה לפתוח את פרשת משפטים בפרשת עבד עברי, מתוך דאגה לעם ישראל. פרשת עבד עברי מתפרשת כאן במישור היחס שבין ישראל לעמים המשעבדים אותם בעוונותיהם, ויש כאן יצירת מחויבות של ה' שלא ישעבדם מעבר לשש מלכיות.
ומובא ברב פנינים כי פתחה התורה בענין העבד העברי משום שהוא זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית. ה' הוציא את עם ישראל ממצרים מבית עבדים כמאמר הדיבר הראשון, לא על מנת שיהיו עבדים לעבדים, אלא שיהיו עבדים לה' בלבד. וכן, כשם שברא ה' את עולמו בששה ימים וקידש את השביעי למנוחה, כך השנה השביעית היא שנת המנוחה לעבד, ויוצא בה לחופשי. האדם מישראל אינו יכול להיות עבד, כפי שכתוב בפרשת בהר "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" [ויקרא, כ"ה, מ"ב] [העמק דבר].
ויש מי שדייק את לשון התורה שכתבה "עבד עברי" ולא עבד ישראלי משום שישראל לאחר שנכנסו תחת כנפי השכינה נקראו ישראל. הכינוי עברי שמור לכל זרע אברהם שהיו "מעבר לנהר, ושם עובדי עבודה זרה היו", ולכן החוטא שנמכר בגניבתו נקרא עברי, משום שאחז בדרכי אבותיו של אברהם שחיו מעבר לנהר [כלי יקר]. דיוק אחר במילים "עבד עברי" הוא הקדמת ה"עבד" ל"עברי". מאחר והנמכר בגניבתו ירד בשל מעשיו ממדריגת בן לה' למדרגת עבד, הרי שעוד טרם הימכרו לעבד, הוא קרוי עבד. שאם אנו מקיימים את מצוות ה' אנו נקראים "בנים למקום", ואם לאו אנו נקראים עבדים [תפארת יהונתן].
ונראה שטעם נוסף לשאלה שהצבנו ניתן למצוא בדברי חז"ל מדוע יש לרצוע את אזנו של העבד המסרב לצאת לחופשי בתם שש שנות עבדותו, ולפיהם אוזן ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע. ומוסיף הכלי יקר מדוע דוקא תרצע האוזן ולא אבר אחר בגוף העבד, משום שהעבד הממשיך מרצונו את עבדותו מחוייב להטות את אוזנו לשמוע בקול אדונו, במקום לשמוע בקול ה', והוא שם עליו רשות אחרים [=של אדונו].
ולפי זה יש להוסיף שפתחה התורה את פרשת משפטים בסוגיית החרות של האדם הישראלי כדי לומר שאין הישראלי בעלים של חרותו, במובן זה שהוא רשאי לוותר עליה או למכרה. חרותו של האדם נתנה לו מאת ה' ואין האדם רשאי לוותר עליה, בין אם הוא נמכר בגניבתו ע"י ביה"ד לתקופה מוגבלת של שש שנים, ומקל וחומר כשהוא מבקש למכור את עצמו. לחרות האדם יש ערך מעבר לקנינו, וגם אם יכול וגופו של האדם יהיה קנינו, חרותו של האדם אינה קנינו, ואין הוא רשאי לוותר, ואף חובה עליו לשמור עליה.
פרשת משפטים – שיש בה לבסס מערך שלם של דינים אזרחיים ופליליים בתוך המדינה היהודית – פותחת את ספר החוקים בסוגיה שבא להדגיש את חרות האדם, ואת החובה של כל אדם למזער את הפגיעה בחרות למינימום ההכרחי. גם כאשר הדין מתיר למכור אדם לעבד עברי בגניבתו, תהיה המכירה לתקופה מוגבלת, ו"האדון" לעבד מחוייב בשמירה על זכויותיו של עבדו. אין מדובר בקנין מוחלט, אלא לכל היותר ברכישת מספר שנות עבודה מוגבלות, שגם במהלכם מחוייב ה"אדון" בחובות לא מועטות ביחס ל"עבדו", עד כי "האדון" הופך להיות "העבד" לשמירה על זכויות עבדו. יותר משהוא עבדו, העבד הוא עובדו של האדון.
ומדוע חשוב לפתוח את ספר הדינים בסוגיית החרות? מדוע "המשפטים אשר תשים לפניהם" פותחים בחרות האדם? משום שרק אדם חופשי, היודע שהוא אינו רשאי לוותר על חרותו גם אם ירצה בכך, יוכל לקיים את שאר הדינים המפורטים בהמשך פרשת משפטים, בייחוד בדינים שבין אדם לחברו. עשרת הדברות פותחים בדיבר הראשון המציין שחרותו של עם ישראל כעם מקורה בה' ואין עם ישראל רשאי לוותר על חרותו. כך גם הצלחתה של מערכת המשפטים הבאה להסדיר את כל היחסים שבתוך העם תלויה בהכרה של כל אדם ואדם, החל מהאדם בעל המעמד החברתי הנמוך ביותר בחברה – העבד העברי הנמכר בגניבתו – בערכה של החירות ובכך שהוא אינו רשאי לוותר על חרותו.
אף מכירתו של אדם בגניבתו לעבד אין משמעה שהוא מפסיק להיות אדם חופשי. לכל היותר יש הצדקה לפגיעה בחופש העיסוק שלו, הנתון כעת לשליטת "אדונו". גם כאשר העבד מרוצה מתנאי מחייתו אצל אדונו ומסכים להמשיך מוגבל בחירותו, הדבר נתפס כמעשה מגונה [אברבנאל]. מאחר והתורה מניחה שאין אדם מוותר על חרותו באמירה קלה, היא דורשת שהעבד יאמר יותר מפעם – "יחזור וישנה" כמאמר התלמוד במסכת קידושין – "ואם אמר יאמר העבד", וגם במקרה כזה רציעת האוזן היא מתן סימן לגנותו של האיש לעיני כל הצופה בו, שהוא הסכים להגביל את חרותו מרצונו. גם במקרה הקיצון הזה, ממשיך האדם להיות עבד רק עד היובל [רש"י בעקבות התלמוד בקידושין]. בלימוד דיני העבד העברי לא העבד העברי עומד לדיון אלא חרותו, משמעותה, היקפה והתנגשותה עם ערכים אחרים כמו קנין האדון, ענישה בגין עבירת הגניבה. חרות האדם אינה רק גוברת על ערכים אחרים אלא היא תנאי הכרחי לקיומם ולקיום שאר "המשפטים אשר תשים להם", ולפיכך ראוי היה לפתוח את ספר הדינים בסוגיית העבד העברי.
**********
שבת שלום. יואב מיליס