פרשת יתרו כוללת שני עניינים מרכזיים: ביקור יתרו אצל משה ועצת מינוי הדיינים והשני: מעמד הר סיני ומתן תורה. יתרו יועץ למשה למנות דיינים לישראל במדרג היררכי ועל דרך של האצלת סמכויות ממשה לאחרים. האצלה וביזור סמכויות נראית לנו היום דבר טבעי ומובן מאליו. מעיון בעצת יתרו, ויותר מכך, בהתנהלותו של משה השופט את העם לבדו מבוקר עד ערב, עולה התמיה: וכי היה צורך למשה ביתרו כדי להבין שהוא לא יוכל לבדו לשפוט את כל העם? וכי משה לא יכול היה להגיע למסקנה בצורך זה בכוחות עצמו? וכבר תהה על כך האברבנאל: "כי הנה דברי יתרו היו טובים ונכוחים, אבל קל שבקלים יבין וידע, שהיתה עצה נבערה לעמוד אדם אחד מן הבקר עד הערב לשפוט העם, כי בזה נבול יבול וילאה השופט והנשפטים. ואיך משה רבינו ע"ה וכל זקני ישראל, לא נתנו לב לזה לדעת, שאם ימנה שופטים על העם שיקל עליו"?
לדעת האברבנאל, משה נמנע ממינוי שופטים משום שעדיין לא נתנה תורה לישראל שלפיה יוכלו השופטים לשפוט בצורה אחידה [ובכך חולק הוא על דעת האבן עזרא הסבור שיתרו הגיע למשה לאחר מתן תורה]. אמנם בענין מרה [פרשת בשלח, ט"ו, כה] נאמר: "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", אבל שם נתנו רק עיקרי הדינין [עפ"י התלמוד בסנהדרין, נ"ו, ע"ב] ואלה לא נתנו לישראל רק בפרשת "ואלה המשפטים". לפיכך ביקש משה להימנע ממינוי שופטים על מנת למנוע מצב שבו כל שופט ישפוט לפי אומד דעתו. שפיטה מסוג זה אינה ראויה משום שיקומו עליה עוררין שישאלו מהיכן לך שכך הדין, וכך ירבו המחלוקות בישראל. יתירה מכך, שפיטה מסוג זה לא תהיה אחידה, וכל אחד ינסה לבחור לו שופט נוח לעניינו, ובכך "ירבו התורות" בישראל. משירבו התורות, ממילא יצטרכו לבוא אל משה להכריע במחלוקת, ובכך לא ימנע כל הטורח והעמל למשה, ותישמט היעילות של מינוי שופטים בהקלת המשא מעל כתפי משה.
וממשיך האברבנאל כי משה ידע – מה שלא היה ידוע ליתרו – כי בעוד מספר ימים עומד העם לקבל את התורה, וממתן התורה וציווי ה' "ואלה המשפטים אשר תשים משפטים לפניהם" יהיו חוק ומשפט אחידים לפיהם יוכלו השופטים שימונו לשפוט. יתרו סבר, שמה שמשה עושה לשעה [=באופן זמני] – שופט את העם מבוקר עד ערב – יהיה לתמיד [=באופן קבע] ולכן סבר "נבול תבול", ויעץ לו את המוכר לו ממדין, שהשופטים ישפטו לפי אומד דעתם, ולכן יעץ יתרו שיבחר "אנשי חיל יראי אלקים, שונאי בצע" ולא חכמים ונבונים בתורה. לדעת האברבנאל, משה שמע לקול חותנו מטעמי נימוס, ועל אף שכתוב "ויעש כל אשר אמר" [י"ח, כ"ד] השוואת הביצוע של משה לעצה של יתרו מגלה שמשה לא נהג בדיוק כעצת יתרו. משה הסכים באופן עקרוני לעצת יתרו שנתנה לפני מתן תורה, אבל מימש אותה בפועל רק לאחר מתן תורה כפי שעולה מתאור מינוי הדיינים מפי משה: "ה' אלוקינו דיבר אלינו בחורב לאמר..ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי…" [דברים, א, ו-ט].
ואילו לדעת הרש"ר הירש משה כן היה זקוק לעצת יתרו, שכן כל הווית משה היתה רוחנית ומוקדשת כולה לדבר ה'. ובלשונו של הרש"ר הירש: "כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל היה כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעיפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולענין;… איש זה [=משה] לא היה אלא נאמן בית ה', ורק דבר ה' הגיד לעמו – ותו לא".
לדעת הרב פנינים עצת יתרו אכן הייתה נהירה לכל אדם מישראל אלא שנהגו במשה כבוד, ואילו היו מבקשים ישראל ממשה למנות דיינים הדבר היה נראה כ"ממעטים בכבודו". מצד משה, אילו היה משה מציע למנות הדיינים ביוזמתו הדבר היה נראה כאילו רוצה "להשליך מעליו את הנהגת ישראל ואינו בוטח בה' שהוא "הנותן ליעף כח" והוא המעניק למשה את הכוחות להתמודד עם כובד המשימה. לפיכך, גם משה וגם ישראל לא ביקשו את מינוי הדיינים. לעומת זאת, יתרו כמתבונן מהחוץ, העלה את הצעתו משני טעמים: 1) יתרו בכוחו השכלי לא הבין את המשמעות של מינוי הדיינים באופן שהוסבר לעיל 2) יתרו, שבכל פרשת הדיינים מוזכר רק בתיאורו כ"חתן משה", חס על טובת חתנו משה שאליו הוא התייחס כבנו. הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם תיאורו של משה בספר דברים [א', י"ב-י"ח] למינוי הדיינים ממנו עולה שהיוזמה למינוי הדיינים הייתה דוקא של משה.
הסברו של רב הפנינים מאיר זווית המוכרת לכל אחד מאיתנו, קרי: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". לעיתים קרובות המתבונן מהחוץ לא יוכל להבין תהליכים פנימיים בתוך הקבוצה [משפחה, עם וכיו"ב] בכלים הרציונאליים שלו; ולעיתים יש צורך בצד ג', המתבונן הנייטרלי מהחוץ, כדי לסייע לחברי הקבוצה לנהוג באופן סביר יותר לטובתם. אכן, בעצת יתרו לא היה שום חידוש או גילוי שלא היה יכול להיות ידוע לכל אחד מישראל ובודאי למשה. ה"חידוש" שבעצת יתרו הוא לאו דוקא בתוכנה אלא בעצם יכולתו של יתרו, שמתוקף מעמדו האישי ביחס למשה והן מעצם העובדה שהוא לא חשש שמא הדבר ייחשב כמיעוט בכבודו של משה, לומר את הדברים למשה ולהניע את משה להוציא את הרעיון מן הכח אל הפועל בכפוף להסכמת ה' לכך ["וציוך אלוהים", י"ח, כ"ג]. לעיתים, צריך האדם לומר גם את הברור מאליו ולא להתבייש בפני בעל הסמכות ולבטל את הצורך באמירתו רק מהטעם שהוא [בעל הסמכות] בודאי חשב על זה או יודע את זה. לעיתים, עצם האמירה, גם של הידוע והברור לשומע, היא החידוש.
משה – שנתן נפשו על התורה וזכה שתיקרא על שמו – למד מיתרו חותנו ומעצתו דבר עצום לפיו התורה האלוקית לא יכולה להיות מקוימת לדורות אך ורק בכח ניסי. במידה ומשה מבקש להנחיל את התורה במציאות העם היומיומית, עליה להיות מופעלת בכח הבנתם, תבונתם ורצונם של "אנשי חיל יראי אלוקים" המקבלים את התורה על עצמם מרצונם, ומוכנים להנחותה לכל דורש ומבקש. הנהגת העם עפ"י דבר ה' מותנית באותם בעלי כושר מנהיגות ויכולת הכוונה, שיהפכו את התורה למציאות הנוהגת בעם. התורה העומדת להינתן לעם לא תקויים רק בכח ניסי-שמימי מתמיד [י.לייבוביץ].
לאדם שכל חייו והוויתו היא רוחניות ודבקות בה' כפי שסבור הרש"ר הירש, ענין זה היה חידוש גדול מפי יתרו, ואף הסכמת משה לעצה זו הנה דבר גדול, שכן יש בהסכמת משה לנהוג ברוח עצה זו, אף אם לא בדיוק לפי כל פרטיה, משום הודאה בחלקו המרכזי של האדם בהנהגה עפ"י דרכי ה'. ואוסיף: כי עצם הנכונות של משה לשמוע לעצה מפי יתרו [שהיה כהן מדין ועליו אמרו חז"ל שלא הניח עבודה זרה שלא עבד] מעידה על גדלותו של משה, ועל מידת הענווה שלו. לו היה כאן רק ענין נימוסי כלפי חותנו לא הייתה טורחת התורה לכתוב בפרוט את השתלשלות העצה, ובודאי שלא היה מקום לאמר: "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר". משה שמע היטב את דברי יתרו ולא רק מטעמי נימוס, ומשום ששמע ומצא בעצה לא רק תבונה מדינית של סדר חברתי, אלא גם דבר המבטיח מימוש דבר ה' בחיים המדיניים של העם – מצא לנכון גם לממש את העצה בדרך הראויה למימוש התורה בעם. ומכאן שיותר מהתבונה שהיתה בעצת יתרו למשה, הייתה תבונה רבה בנכונות משה להקשיב לעצה, לאמצה וליישמה בשינויים המחויבים במתכונת המתאימה להנהגת עם ישראל בדרכי התורה.
**********
שבת שלום. יואב מיליס