בתוך תאור התורה את המאמץ העצום של צבירת הבר ע"י יוסף, טורחת התורה לציין כי ליוסף נולדו שני בנים, טרם תחילת שנות הרעב [ועיין רש"י], לבכורו הוא קורא: "מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" [מ"א, נ"א]. לשני הוא קורא "אפרים, כי הפרני אלוקים בארץ עניי" [מ"א, נ"ב]. ויש לתמוה על השמות אשר בחר יוסף לבניו. אונקלוס תרגם את הפסוק בענין מנשה כך: "ארי אנשייני ה' את ית כל עמלי, וית כל בית אבא". דהיינו: אנשייני = השכיחני. איזה שבח/ גאווה ליוסף יש בשם המשכיח ממנו את כל בית אביו, דוקא כשהוא עולה לגדולה במעצמת מצרים? ואכן בעל הטעם ודעת תהה: "והלוא אין לך גנאי גדול מזה ששכח את בית אביו בגלות מצרים"?
ומסביר בעל הטעם ודעת כי יוסף רצה לגלות לאביו שהוא במצרים, אך נמנע מכך בשל החרם שהטילו האחים ושתפו הקב"ה עמהם [בעקבות המדרש] שלא לגלות יעקב; דבר זה גרם צער גדול ליוסף שנאלץ לכבוש רגשות געגועים וצער כדי לעשות את רצון ה'; אך משנולד לו בן, והחל לבנות ביתו במצרים, בירך בכך את ה', משום ש"מוצא תנחומים בתולדות, וכבר אינו מצטער כמקודם, שאלה [הכוונה לילדיו – י.מ.] מסייעים בידו לשכוח את בית אביו." ואפרים נקרא כך משום שעדיין הרגיש שהוא בעוני ובגלות על אף שהיה כבר למשנה למלך.
ולדעת בעל הלקוטי מגדים [מובא במעיינה של תורה] כל זמן שיוסף היה במצרים, רחוק מאביו, הדבר גרם לאביו צער בשל כך, וצערו של אביו גרם צער ליוסף. משנעשה משנה למלך, נתמעט צערו של יעקב אביו, משום שראה שיש "שבר במצרים", ששברו, כלומר תקוותו, היא במצרים, וממילא נתמעט צערו של יוסף. ולפיכך קרא שם בנו מנשה, שהוקל ליוסף על שהוקל צערו של אביו יעקב.
אך בעל ההעמק דבר מפרש עמל, כעמלה של תורה, ולפי זה מפרש הוא כאן את נימוק יוסף לשם מנשה כוידוי על האופן בו הלא ראוי שבו עמל בתורה עד כה. יוסף מודה לה' על שהשכיח ממנו את כל עמלו, משום שהיה עמל עד כה "באופן רע ונבזה". ומבאר בעל ההרחב דבר, כי היה מקום לכתוב במקום "עמלי" – עניי, שכן יוסף שכח תלמודו במצרים [בעקבות בראשית רבה, פע"ט], ואם כך – איזה תודה יש לומר לה' על כך ששכחת תלמודך? אבל הענין – לדעת בעל ההרחב דבר – הוא שיוסף לא היה שוקד כ"כ במצרים על תלמודו בתורה ומשכך נענש בניסיון באשת פוטיפר, ולכאורה היה להצדיק זאת בצערו; אך משעלה לגדולה במצרים, זימן ה' ליוסף את ההתעסקות בצרכי הציבור, שגם התעסקות כזו גורמת לשכח תלמודו, אך עדיין נחשבת ההתעסקות בצרכי ציבור דבר חשוב ומרוצה כתלמוד תורה [תלמוד ירושלמי, ברכות, פ], ובמיוחד בעת של פיקוח נפש כמו שנות הרעב במצרים; ועל זה – על כך שעתה יש ליוסף צידוק אמיתי ומהותי לשכיחת עמל תורה – מודה יוסף לה', כי ה' הוא שהשכיחני עמלי, ולא עשה זאת מרצונו העצמאי.
ואולם, הרס"ג [בתפסיר] פרש כך: "פסמא אלבכר מנשה, קאל אן אללה קד אנסאני ג'מיע שקאי, ומאן כאן מנה פי בית אבי" [הדגשה שלי – י.מ.]. ובעברית: ה' השכיחני את כל טרחי, ואת שהיה ממנו בבית אבי". יוסף מודה לה' כי על שהשכיח ממנו לא רק את ההתעסקות המיותרת והקלוקלת שלו בשנות נערותו בבית אביו, אלא גם כל התוצאות הקשות שנבעו מכך: מכירתו לעבדות ע"י אחיו; השנים הרעות בכלא מצרים; והנתק ארוך השנים מכל היקר לו בבית אביו. וזה נלמד מדיוק התפסיר את הלשון: "מנה". לא סתם השכחה ללא תכלית, אלא השכחת התוצאות הרעות שנבעו מכך. לא את בית אביו שכח, אלא את הדברים הרעים שנגרמו לו משם, בעטיה של התנהגותו. כי רק השכחה תועלתית כזו יכולה להביא להמשך ההפריה בעתיד גם במקום שהוא "ארץ עניי", ובהמשך להתאחדות של בית יעקב במצרים.
ולענ"ד טרחה התורה להביא ענין הולדת ילדי יוסף ואת הנימוקים לשמותיהם, דוקא כאן – טרם סיפור ירידת אחיו לשבור אוכל במצרים והתייצבותם בפני יוסף – כדי לומר לנו שיוסף מחל מחילה גמורה לאחיו, עוד טרם הגיעם למצרים, וכל התנהלותו מול אחיו במצרים לא נבעה מרגשות נקם או שאיפה סתמית למימוש חלומות הגדלות מימי נעוריו; שכן את כל ההיבטים האלה הוא כבר שכח עוד בטרם בואם למצרים, ודאג שתהיה לו מצבת זיכרון חיה מול עיניו, בדמות בנו הבכור מנשה שהיה המליץ – מתורגמן – בינו לבין אחיו שיזכיר לו לשכח היבטים אלו, אלא ממניעים כנים וטהורים של יוסף, אותם הוא יגלה להם בהמשך, בפרשת ויגש בעת התודעותו לאחיו, ועליהם ישוב יחזור ויתחייב לאחיו לאחר מות אביו כמסופר בסוף פרשת ויחי.
**********
שבת שלום. יואב מיליס