מבין הלימודים הרבים מפרשתינו – תולדות – נתמקד בשאלה מה ראה יעקב לקנות את הבכורה מעשיו? מה הבטיחה הבכורה ליעקב? לפי הרש"ר הירש תשובת ה' לרבקה "שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך ייפרדו.." משמעה כי נאמר לרבקה, כי היא נושאת ברחמה שני בנים אשר כל אחד מהם מייצג שיטה חברתית שונה לחלוטין. בעוד האחד – יעקב – יבנה את הלאום [במשמעות מדינה] על ערכי רוח ומוסר, על נשמת האדם באדם. והלאום השני כנגדו – עשו – יבקש להיבנות על ערמה וכח. וממשיך: "מוסר וכח יהיו ניצבים זה מול זה: ועוד מיום היוולדם ייפרדו לדרכיהם המנוגדות..". ההיסטוריה כולה אינה אלא מאבק בין שתי הדרכים ויד מי תהיה על העליונה.
ואכן האברבנאל מקשה :"מה הועיל ליעקב קנין הבכורה הזאת? כי הנה אם היה קנין הבכורה לירש פי שניים בנכסי אביהם, באמת לא נעשתה עצתו כי הוא ברח מפני אחיו ונתגרש מביתו ולא נזכר שירש מנכסי יצחק, לא חלק בכור ולא חלק פשוט. ואם היתה הבכורה לענין הטובות הנפשיות, אין חפץ לה' במרמות האלה, ואין מעצור בידו להיטיב למי שירצה, בכור או פשוט?" ונחדד את שאלת האברבנאל לפי דברי הרש"ר הירש: איזה ענין היה ליעקב – אבי הלאום המייצג את הרוח וערכי המוסר – בבכורתו של עשו? וכיצד "רכישת" הבכורה ע"י יעקב, באופן שנראה לכאורה ניצול מצוקתו של עשו העייף עולה בקנה אחד עם ערכים של תם ויושר שהוא מייצג? ויוער כי השאלה נשוא עיוננו היא נפרדת מהשאלה האם יעקב יכול היה לרכוש את זכות הירושה העתידית, בשל היותה דבר שלא בא לעולם.
קושיית האברבנאל מעלה את השאלה מה קנה יעקב ברכישת הבכורה. הכלי יקר מביא את הדעה שבאותו זמן עיקר מעלת הבכורה הייתה בעבודת הבכורות. ולדעת המדרש רבה [ובעקבותיו רש"י] : "מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה? דתנינן: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורים. משהוקם המשכן, נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. אמר [=יעקב] יהיה רשע זה [=עשו] עומד ומקריב?! לפיכך נתן נפשו על הבכורה". יש מפרשים [רשב"ם, אבן עזרא] שסבורים שרכש יעקב את חלק עשו בירושת האב יצחק. ויש פרשו שהבכורה מקנה לבכור לעולם מעלה על הצעיר שחייב לקום מפני הבכור ולשרתו כבן לאב [מובא באבן עזרא, תפארת יהונתן].
גם התמורה – נזיד עדשים – מעלה קושיה כיצד יעקב מבקש מעשו למכור לו דבר חשוב וגדול – כמו הבכורה בתמורה שולית? גם אם סבר עשו באותה נקודת זמן שהוא הולך למות, ותהה בהסכמה "למה לי זה בכרה" עדיין יש מקום לתהות על התנהגות יעקב כיצד הוא מהין לעשות עסקה הנראית כניצול מצוקתו של עשו, וייתכן שהיתה מוגדרת במונחי ימינו אף כעושק. ואכן מתיאור התורה את התנהגות עשו לאחר העסקה: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז" עולה שעשו לא התחרט על העסקה גם לאחר שחלפו הנסיבות – רעבונו והעייפות שלו – שהניעו אותו להסכים מ"אונס" לעסקה "הלא הוגנת" של מכירת הבכורה ליעקב. שכן לו באמת סבר עשו כי הבכורה חשובה לו, וכי ניצלו את מצוקתו, היה עליו לזעוק מייד לאחר מכן כי אנוס היה, ולכן הוא מתחרט על העסקה. לדעת הכלי יקר, ניתן ללמוד גם מהמילים "ויקם וילך" – שעשו היה בריא ולא שכיב מרע, ולכן העסקה נשארה בתקפה. ותהה בעל הכסא רחמים: "מדוע אומר ויקם וילך? מה יש הליכה וקימה במכירה? אלא אמר יעקב אם יתחרט ויאמר בבית הדין שכור הייתי כשמכרתי, אין מכירתו מכירה ויש לו טענה, אבל אם יכול לילך ארבע אמות עצמו ולא נופל, מכירתו מכירה, שנקרא שתוי ולא שכור". ולכן מהתנהגות עשו לאחר העסקה, יחד עם תאור הכתוב: "ויבז עשו את הבכורה" עולה המסקנה "שכל עצם המכירה לא היה מחמת רעב, כי אם מתוך זלזול וביזיון, מאחר שלא היה לבכורה כל ערך בעיניו" [=בעיני עשו] [שער בת רבים, מובא במעיינה של תורה].
לפיכך, נראה כי הבכרה הקנתה זכות לדבר שהיה חשוב מאוד ליעקב ואשר בו זלזל עשו. לדעת האברבנאל, הן יעקב והן עשו לא גילו ענין בנכסי אביהם, שכן הם ראו במו עיניהם כיצד ברכת ה' מעשירה את יצחק. ולדעתו, לא הכבוד לבכור ענין את יעקב, שכן בפרשת וישלח – בבוא יעקב לפגוש את עשו בחזרו מפדן ארם – הוא משתחווה לעשו, קוראו אדוני ומעניק לו תשורות וכבוד רב. הבכורה ענינה את יעקב על מנת "לירש את ברכת אברהם אשר ברכו ה' שהיא בהתייחדו ההשגחה בו ובזרעו בירושת הארץ…וזה היה ממונו ועשרו של יצחק שירש מאברהם אביו, וזה יהיה הממון העושר והסגולה שיורש לבניו". ואכן, בהמשך פרשתנו, כאשר יצחק חוזר ומברך את יעקב לאחר שהוא מצווה אותו לצאת לפדן ארם, מברך יצחק את יעקב בברכה האמיתית השמורה למי שאמור להיות ללאום שחורת על דגלו ערכי מוסר ורוח: "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים; ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגרך אשר נתן אלהים לאברהם" [כ"ח, ג-ד]. הברכה שלקח יעקב במרמה [=בערמה ובחכמת אמו] ואשר יועדה במקורה לעשו, שונה לחלוטין מהברכה האמיתית שמלכתחילה יועדה ליעקב והיא ברכת אברהם על כל המשתמע מכך.
על רקע זה יש לראות את העסקה של מכירת הבכורה ליעקב. יעקב ועשו הגדלים בבית יצחק היו שונים מבטן אמם, והשונות הגדולה במעשיהם נכרה מגיל משהגיעו לגיל שלש עשרה [רש"י, ד"ה ויגדלו הנערים]. יעקב רואה את אחיו עשו עובד עבודה זרה, ללא שום אמונה ויראת ה', וללא שום אמונה בייעודו האלוהי של זרע אברהם, וגם לא גילה שום ענין בברכת אברהם. לדעת האברבנאל, מזה זמן רב שיעקב סבור שמא בשל מעשי והתנהגות עשו הבכור עלול הקב"ה להעביר את הייעוד האלוקי, את ירושת ברכת אברהם, לילד אחר מיורשי אברהם [ילדי ישמעאל], ולפיכך אומר לעצמו שמוטב שהוא – האיש המאמין בייעוד האלוקי ומגלה ענין רב בברכת אברהם – יזכה בה ע"י קנין הבכורה מעשו, מאחר שגם עשו וגם הוא יפסידו אותה. פרוש זה מקבל חיזוק מהמדרש הידוע שבאותו היום בישל יעקב נזיד עדשים כדי להברות את אביו יצחק מאבלו על אביו אברהם, שה' קיצר משנותיו חמש שנים כדי שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה. אותה תרבות רעה התבטאה לדעת חז"ל [תלמוד, בבא בתרא, ט"ז] בכך שעשו עבר באותו היום חמש עברות [הנלמדות מחמש התיבות: ויאכל, וישת, ויקם, וילך, ויבז] של גילוי ערויות, שפיכות דמים, כפירה בה', כפירה בתחיית המתים, ביזוי עבודתו של הקב"ה.
הן עשו והן יעקב ידעו היטב את טיב "העסקה"[1]. עשו בעצם לא מכר מאומה משהו שווה ערך בעיניו, ולכן התמורה החומרית – אף שהייתה שולית, הייתה בעיניו חשובה יותר באותו רגע מאשר הבטחת היעוד הרוחני לדבר שהוא כלל לא מאמין בו. ויעקב, כלל לא ביקש לקנות משהו שהיה בידי עשו, שכן בהתנהגותו ובמעשיו כלל לא היה ראוי לייעוד הרוחני. כל העסקה הייתה נסיבתית [מות אברהם באותו היום], שביקש יעקב לעשות מזה זמן רב, אך חיכה להזדמנות המתאימה. עשו נענה ברצון לבקשת יעקב "למכור" משהו, לקבל דבר מה תמורת משהו שכלל אין לו בו חפץ ועניין. ואם כך: למה בכלל מובא עניין זה בתורה? ניתן לפרש במספר אופנים, ואחד החשובים שבהם הוא להעביר מסר לכל אחד שאל לו למהר את אמונתו, ערכיו, וייעודו הרוחני תמורת נזיד עדשים חומרי. שבעסקה שבין הייעוד הרוחני ו/או המוסרי לתמורה החומרית [כלכלית או אחרת], לעולם תראה התמורה החומרית – גדולה ככל שתהיה – במבחן הזמן כנזיד עדשים, לעומת הויתור והמחיר הבלתי נתפס על אי שמירת הערכים והייעוד הרוחניים, ולפי מבחן זה על אדם לכלכל צעדיו.
**********
שבת שלום. יואב מיליס
[1] ניתן לטעון כי אין כלל עסקה במובן החוזי לאור נסיבות העסקה, לפי מבחנים המקובלים בדיני החוזים.וגם לו היתה כזו, עדיין יש מקום לבחון את התמורה, ואת הויתור של עשו על ברירת הביטול ככל שהיתה קיימת ואולי נרחיב על כך במקום אחר. אך גם התורה לא רואה במכירה זו עסקה במובנה הרגיל, בדומה למכירת מערת המכפלה לאברהם מעפרון החיתי, עליה מעידה התורה: "ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר.." [חיי שרה, כ"ג, כ]. וכן בדומה לרכישת שדה ארונה היבוסי ע"י דוד המלך, שם נאמר: "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר…" [שמואל ב', כ"ד, כ"ד].