בענין סדום ועונשה המובא בהרחבה בפרשתנו – פרשת וירא – יש לתמוה מדוע ראה ה' לגלות לאברהם את מצבה המושחת של סדום והעונש שהוא מבקש להביא עליה? מדוע על ה' להצטדק: "המכסה אני מאברהם…"? המדרש תנחומא ורש"י מציינים כי כיוון שהבטיח ה' את ארץ כנען לאברהם, ובדעתו הייתה להחריב חמשה כרכים [=ערים] של סדום ועמורה, נמלך [=התייעץ] תחילה באברהם. מרגע הבטחת הארץ לאברהם, אף שהארץ כולה לה', לאברהם יש ענין מובהק בכל מקום בארץ המובטחת, ולפיכך פגיעה בטיב המתנה [=בארץ] ע"י החרבת חלק מעריה, גם אם בצדק, מחייבת התייעצות עם בעל ההבטחה, עם אברהם.
ותהה האברבנאל מדוע אצל נח לא נמלך ה' עם פמליתו בטרם הבאת המבול כשם שנהג אצל אברהם. אלא שאברהם "היה מהרהר על דור המבול לומר, שאי אפשר שלא היה בהם עשרים צדיקים או עשרה שיתלה להן הקב"ה בזכותן. לפיכך, אמר הקב"ה, מגלה אני לו, שלא יהא אומר שמא אף בסדום היו צדיקים" [מדרש תנחומא]. ויש לשאול: וכי הקב"ה צריך לתת דין וחשבון לאברהם? ומאידך: וכי אברהם הרהר אחר צדקת מעשה ה' בדור המבול? לדעת האברבנאל, בעוד שנח חי בין אנשי דורו החטאים, גילה ה' לנח את כוונתו להביא מבול כדי להצילו פיזית. אבל אברהם, שלא ישב בסדום ולא הושפע מהם, שיקולי ה' לגלות לאברהם את כוונתו לשחת את סדום היו אחרים בתכלית.
ה' מכיר בצדקות אברהם, ולפיכך משגדשה סאת חטאיהם של אנשי סדום ועמורה במידה המצדיקה עונש כה חמור מייד מחפש ה' מישהו שילמד סניגוריה על אנשי סדום [מדרש תנחומא], ולכן מגלה לאברהם את סודו בענין סדום. הקב"ה מחפש אחר קול שילמד זכות למי שאמור להיענש על ידו באופן חמור, ואפילו היה החוטא ו/או החטא גדול ו/או חמור מאוד כחטאת סדום. ואכן אברהם מלמד סניגוריה בזכות הצלת סדום, ללא שום הצדקת המעשה, ו/או מתן הצדקות לסיבות שגרמו לאנשי סדום שחטאתם תכבד מאוד. רק איש של צדקה וחסד כאברהם, יכול ללמד סניגוריה שתציל אנשים רשעים, שרשעותם התייחדה בכך שהרוע היה לחוק המדינה, לאידיאולוגיה [עראמה, עקידת יצחק;סנהדרין, ק"ט]. במצב דחוק כזה מבקש אברהם את קומץ האנשים שבזכותם יינצלו הרבים. ויש לתמוה, מדוע לא השיב ה' לאברהם שאם יימצא – צדיק אחד או יותר בסדום – יינצלו הצדיקים והאחרים יבואו על עונשם, בדומה לנח? ויש לומר שכל ענין סדום בא ללמדנו "לעשות צדקה ומשפט". ה' מגלה לאברהם את כוונתו לשחת את סדום כדי ללמד אותנו – כיחידים וכחברה – כיצד יש לעשות צדקה ומשפט, ועל מנת שהאופן שבו אברהם מתמודד עם ידיעה כזו, תשמש לנו כמודל לחיקוי להתנהגות ראויה.
מה בין צדקה למשפט? האם מדובר במושג אחד, או בשני דברים שונים? במקומות אחרים בתנ"ך באים צמד מילים בסדר של "משפט וצדקה" [ירמיה, ט, כ"ג]. ולדעת ע.צ. מלמד [מובא בהסכמה אצל נ.לייבוביץ] מדובר בשני מושגים שהם אחד, כאשר האחד משמש תואר לשני. בפסקונו, הביטוי "צדקה ומשפט" משמעו משפט צודק או משפט צדק. אברהם נבחר ע"י ה' על מנת ללמד את זרעו לעשות משפט צודק, וזוהי שמירת דרך ה'. ולי נראה שהסבר זה מוקשה, מטעם כפול. האחד, הציווי כאן קדם למתן חוק ומשפט לעם ישראל, ותחילה יש לדעת מהו המשפט [=הדין] כדי לעשותו בצדק; והשני, שעל רדיפת משפט צדק הצטוו ישראל במפורש: "צדק צדק תרדוף..", "בצדק תשפוט עמיתיך".
ולדעת הרש"ר הירש בעוד ש"משפט מציין את מה שאדם יכול לדרוש מחברו בדין ובזכות עצמו;ואילו צדקה מציינת זכות שאינה קנויה לאדם מכוחו ומעצמו – אלא נתונה לו מאת ה' זכות שאין הוא יכול לתבוע אותה מחבר, אבל הוא יכול לצפות אליה בתוקף מצוות ה'. משפט – כמשמעו, תביעה משפטית פשוט; ואילו צדקה – תביעת החסד המוטלת על האדם כחובה". עשיית הצדקה אצל אברהם קודמת לעשיית המשפט. ומדוע? ללמדך, משום שניתן לנהוג "בדין" ועדיין לעשות משפטים רעים וחטאים, כדוגמאת אנשי סדום. עמידה על מידת הדין בלבד, בעולם חומרני ואינדבידואליסטי, בעולם שבו בעל הזכות – אף אם הוא צודק בדין – אינו מוכן לעשות צדקה, עלולה לסכן את חיינו כחברה יהודית אחת. עשיית משפט לבדה אינה יכולה להבטיח קיום של חברה אנושית יהודית וסובלנית שבה – להבדיל מאנשי סדום – יש קיום בכבוד גם לעני ולאביון, לחלש, ולא רק לבעלי רכוש וכח השפעה מכל סוג.
ונראה שיש מקום לפרוש של עשיית צדקה במשפט, להוסיף לשיקולי המשפט את שיקולי הצדקה, להכניס את שיקולי הצדקה כחלק מעשיית המשפט עצמו, ובניגוד לחוקי סדום, יש מקום שהדין עצמו יחייב את עושי המשפט [שבידם כח ההכרעה המשפטי] להכניס לתוך מאזן שיקוליהם, שיקולים מתחום עשיית הצדקה. עשיית צדקה צריכה לעולם להישאר כזכות למעניק אותה, כנתונה לשיקול דעת האדם, ולא כחובה משפטית של אדם המקימה לרעהו זכות. שכן הצדקה אינה זכות משפטית.
כיצד ענין סדום מלמד אותנו לעשות צדקה במשפט? עיון בטיעוני הסניגוריה של אברהם אל ה' יגלה שאברהם סבר שאף שבדין מוצדק להטיל עונש על סדום ואנשיה, אברהם "מגייס" את האפשרות להימצאותם של צדיקים בסדום כדי להציל את האחרים. עצם לימוד הסניגוריה על רשעים כאנשי סדום, היא עשיית צדקה. שכן אברהם יכול היה לפטור את עצמו מלימוד הסניגוריה בצדקת התוצאה המשפטית. הפן השני של הצדקה, היא שאברהם מצפה, לא כזכות אלא כצדקה, שה' ימחל לכל העיר בשל מיעוט הצדיקים שאולי יש בה, ואינו מבקש להציל את הצדיקים בלבד. ואת כל זה מציג אברהם כעשיית משפט, בביטוי: "השפט כל הארץ לא יעשה משפט"?!
התפקיד החינוכי שה' מועיד לאברהם לדורות בפסוק: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" אינה הסיבה שבגללה ה' מגלה לאברהם את ענין סדום, אלא התכלית. לשם כך הובא ענין סדום באריכות, תוך מתן פרטים מרובים לדרך שבה אברהם עושה את הצדקה, במהלך המשא ומתן מול הקב"ה על צדקת העונש ומידתיותו. דברים אלו של ה' לאברהם אינם רק נימוק לחשיפת ענין סדום לאברהם. וכי עד לענין סדום לא עשה אברהם צדקה? וכי הקב"ה צריך לנימוק זה? ויש מקום להוסיף שדברים אלו הנם גם ציווי לכל אב ואב בכל דור ודור לחנך את בניו לעשות צדקה ומשפט, להקדים צדקה למשפט, למצוא נקודות סניגוריה גם במקום שבו ברור לעין כל "וחטאתם כי כבדה מאוד", לחשוב לא רק על הרוב העושה רע, אלא גם על המיעוט שעושה טוב.
וצדקה זו ניתן לעשות גם במקום שאין שום הצדקה [=צידוק] למעשה הרע. עשיית הצדקה אינה מחייבת הצדקת המעשה, את הצדקת העושה [=הפיכתו לצדיק]. עשיית צדקה אינה צריכה להיות במקום עשיית משפט. במקום שעשיית הצדקה יכולה לייתר את עשיית המשפט – עדיף להקדים ולעשותה. אולם גם במקום שאין מנוס מעשיית המשפט, עדיין יש מקום לעשיית הצדקה, הן במשפט גופו ובשיקוליו והן מסביב לו. והרש"ר הירש היטיב בלשונו: "יש ומערכת החוקים של בני אברהם רואה גם את הצדקה כמשפט וכדין". וחיזוק רבתי מצאנו לכך בתפילת המשפט שבתפילת שמונה עשרה, בה אנו מבקשים מה' שימלוך עלינו – בשים לב לסדר – ברחמים, בצדק ובמשפט, וחותמים במלך אוהב צדקה ומשפט, ומקדימים אנו אהבת הצדקה לאהבת המשפט. ומסר זה מקבל חשיבות יתר בדור כדורנו שענינים רבים מאוד – מכל סוג שהוא – מובאים להכרעת המשפט שבעבר היו מוסדרים בדרכים לא משפטיות.
**********
השבוע הלך לעולמו רבי שלמה שירווי זצ"ל, גדול בתורה במצוות, בערכים ובמידות, בעל בקיאות מופלאה בכל תחומי הידע התורני ובמנהגי יהדות תימן, איש צנוע ועניו משכמו ומעלה, בן דורם של ענקי רוח שהולכים מעימנו. איש שיראתו קודמת לתורתו, דוגמא ומופת לכל יהודי כיצד עליו לחיות בדרך התורה. איש שהיה מעורה גם בעולם המודרני ובעל תבונת חיים שידע לשלב חדש בישן. במעט הזמן שזכיתי להיות עמו לימדני כה הרבה ועל כך חייב אני הרבה תודה לו. פטירתו הנה אבידה גדולה למשפחתו, לכל מוקיריו ומכריו, לתלמידיו הרבים – הקבועים ואלו שהיו לשעה, אבידה גדולה לעיר ראש העין,ליהדות תימן כולה ולעם ישראל כולו, ואבידה גדולה וכבדה גם לי באופן אישי.
י ה י ז כ ר צ ד י ק ז ה ב ר ו ך
שבת שלום.