בפרשת נח מובא ענין דור הפלגה שבקשו לבנות "עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" [נח, י"א, ד]. חז"ל עמדו על כך שחטא דור המבול נאמר במפורש ["כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", בראשית, ו, י"ב] ואילו חטאו של דור הפלגה לא נתפרש [מדרש רבה,לח,ו]. מפרשי המקרא תהו מה היה חטאו של דור הפלגה וכיצד העונש – בלילת שפתם של דור הפלגה ופיזורם – קשור לחטאו של דור זה, והיטיב לנסח השאלה האברבנאל: "ענין דור הפלגה נבוכו בו המפרשים חדשים גם ישנים לדעת מה פשעם ומה חטאתם שבעבורו נתחייבו לעונש ההוא מבלבול הלשונות ופזור הארצות ואיך היה מתייחס אותו העונש לאותו המרי".
התפיסה המסורתית של ענין דור הפלגה רואה ברצונו ובמעשיו של דור הפלגה חטא אולם אין הדבר הכרחי שכן כאמור אין שום אזכור ו/או גינוי מפורש של החטא בתורה. לדעת י.לייבוביץ ניתן לסבור כי לא היה שום חטא במעשי דור הפלגה, שכן כבר ה' ציוה את האדם "מלאו את הארץ וכבשוה" [בראשית, א,כ"ח] וכי פיזורו של המין האנושי על פני כל הארץ לא היה כלל חטא אלא ייעודו ומטרתו של הקיום האנושי, וכי בפיזור ובבידול המין האנושי למקומות ותרבויות שונות אין קללה אלא ברכה.
ואכן לפי הכתוב אחדות השפה והרעיונות באותו דור היא שאפשרה את שיתוף הפעולה והאחדות שבין כל בני המין האנושי באותו דור. התורה מתארת זאת: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" [י"א,א]. ובהמשך: "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות.." [י"א,ו]. ההיסטוריה האנושית הוכיחה שאחדות השפה והרעיונות – אפילו בתוך אותה מדינה או תרבות – הצמיחה משטרי עריצות שבהם האדם היחיד [=הפרט הבודד] הפך להיות משועבד למשטר העריצות. עולם שבו יש ריבוי לשונות ותרבויות הוא עולם טוב יותר לאדם היחיד. ריבוי הרעיונות מבטיח חשיבה פלורליסטית המאפשרת לכל אדם יחיד להביא לידי ביטוי מלא יותר של עצמו באותה חברה.
לפי גישה זו, אף שלא היה כל פסול לכשעצמו ברצון דור הפלגה לבנות עיר ומגדל, עצם היותו של המין האנושי מרוכז במקום אחד, בעל לשון אחת [לשון הקודש, רש"י], היתה בו אחדות הרעיון שסכנה את שלום העולם, ולא היתה לרוחו של ה' שציווה "שרצו בארץ ורבו בה" [בראשית, ט,ז]. ואכן עמד על כך בעל ההעמק דבר כלשונו: " 'שפה אחת', זה גרם לחטא ראשון, היינו שיסכימו לשבת כולן בקבוץ אחד, וזהו נגד רצון ה' שאמר שרצו בארץ ורבו בה, היינו להתהלך בארץ לארכה ורחבה". וממשיך: " 'דברים אחדים', לא ביאר הדברים אלא ברמז כמבואר במדרשים, אבל לא פירשן הכתוב מה המה כי אם שהיו דברים אחדים, וללמדנו דלא משום איכות הדברים התעורר הקב"ה, כי אם בשביל שהיו אחדים, יהיו מה שיהיו, ודבר זה אם כי לפי הנראה אין בזה שום עוון…מכל מקום כאן גרם לחשוב שיצא מזה דבר לתקלת היישוב".
בעל העמק דבר מעמיד אותנו על נקודה חשובה בסכנה העולה מאחדות החשיבה והרעיון בכל קבוצת אנשים. כאשר קבוצת אנשים מגיעה לחשוב אותו דבר או באופן דומה בענין מסוים, ואין בקרבה דעות חולקות ו/או דעה שונה מקו החשיבה המרכזי שבקבוצה, עלולה לצמוח מכך סכנה לכל הקבוצה[1]. ריבוי הרעיונות בתוך קבוצת אנשים מפרה הדדית את כל אחד מיחידי הקבוצה ומקטינה את הסיכון לטעות.
התורה מספרת בשבחו של דור הפלגה שידע לנצל את חומרי הטבע ואת חוכמתו הטכנית לייצר לבנים בבקעה [ולא בהרים] וכן לבנות מגדל גבוה: "..הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר" [י"א,ג]. דור הפלגה משתמש בחכמת האדם להתגבר על מגבלות הטבע, ולייצר/לבנות דברים שהוא זקוק להם. בכך לא היה כל פסול. הפסול של דור הפלגה היתה שההתקדמות הטכנית שלו הובילה אותו לגאוה, להתרהבות, להצבת מטרות עצמיות שתכליתן להאדיר את שמו של האדם, ולנסות להנציח את קיומו. כאשר האמצעי הטכני ו/או היכולת הטכנית הופך מאמצעי למטרה, האדם מגיע לגאוה עצמית שהוא מסוגל לכל. התורה מיטיבה לבטא זאת בביטוי "ונעשה לנו שם" [י"א,ד]. האדרת השם של האדם הפכה להיות מטרה [נ.לייבוביץ].
במקום שבו היכולת הטכנית הופכת לתכלית בפני עצמה נשכח ייחודו של האדם. האדם הופך להיות כלי שרת בידי התכלית אותה הציב לעצמו ולא להיפך. המצב שבו שהאדם מוקרב על מזבח התכלית הודגש במדרש פרקי דר' אליעזר: "שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לב אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה". מאחר וה' ברא את האדם כפאר הבריאה וייעד את כל הבריאה לתכלית האדם, לעולם צריך האדם להיות התכלית העיקרית ולא האמצעי. חשיבות מסר זה גדולה בדורנו – דור של התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות מהירים.
בלילת הלשונות ופיזור האדם על פני כל תבל מבטיחה את השונות התרבותית ואף המחשבתית המאפשר לכל אדם למצוא את ייעודו בעולם, וכן מבטיחה שאם תרבות אחת תציב לה למטרה תכלית שעל מזבחה היא מקריבה את האדם, כנגדה תהיה תרבות אחרת שתציב את האדם כערך עליון. אלו איזונים ובלמים חיוניים בין זרמי תרבות שונים שדור הפלגה ביקש להפר, ואשר פיזורם ובלילתם הבטיחו את קיומם, ואגב כך את המשך שלומו והתקיימותו של העולם, לאחר שה' הבטיח לנוח שלא יושחת העולם במבול נוסף.
ענין זה נכון גם ביחסי האדם היחיד למול הציבור/החברה בה האדם חי כפי שעולה מפרושו של הרש"ר הירש המזכיר לנו שלעולם כוחו של כלל הציבור גדול יותר מכוחו של האדם היחיד, ובכך טמונה הסכנה לציבור וליחיד. לדעתו, בעוד האדם היחיד מודע לכוחותיו המוגבלים, יש סכנה שהציבור – בשל הכח הרב שבידו – ישכח שאף הוא כפוף למגבלות חוקי המוסר ולחובותיו לרתום את הכוחות המשותפים לעבודת ה', ולא להאדרת שמו של הציבור. תחושת הציבור בחוזק הכח המשותף לכולם עלולה להביאו בנקל להציב את עצמו כמטרה עליונה, "כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור, כאילו תפקיד הציבור אינו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל בציבור". כאשר הציבור מתאחד כדי להאדיר את שמו, כאשר אין הוא קורא "בשם השם", אלא אומר: "נעשה לנו שם", האדם היחיד הופך להיות עבד לציבור ולא עבד לה'. אם הציבור מציג עצמו כמטרה בפני עצמה, ולא כאמצעי בלבד אז צומחת הסכנה שתצמח אלילות וכפירה בחוקי המוסר ובעבודת ה'.
הרש"ר הירש סבור שהציבור כולו – כציבור – אף הוא כפוף לחוקי המוסר ולעבודת ה'. תפקידו של הציבור – לא רק לממש את הציווי לקרוא "בשם ה' " – אלא לשמש אמצעי לאדם היחיד לממש את עצמו ולקיים את ציווי ה'. לעולם לא יכולה להיות מטרה עצמאית לציבור כציבור שתבקש להצדיק את הקרבת היחיד על מזבח הציבור ללא שום גבול. האדרת שמו של הציבור כציבור אינה מטרה בפני עצמה, ובמקום שציבור מגיע לחשוב שיש לו מטרה עצמאית נעלה עלולה להתפתח אלילות שהיא כפירה בשלטון ה' בעולם ובתכלית האדם שהוא פאר הבריאה. אלילות כזו מהווה גם סכנה לשלומו של הציבור ושל היחיד החי בקרבו.
**********
שבת שלום.