כיצד מעשה שפיכות דמים של פנחס מזכה אותו בזכות הגדולה של ברית שלום וכהונת עולם? הריגת זמרי בן סלוא והמדינית ע"י פנחס מצילה את עם ישראל מכליון בחרון ה', ומשכינה שלום בין עם ישראל לה'. מהו אותו 'שלום' שהובטח לפנחס? לדעת האברבנאל הובטח לפנחס שמירה מפגיעת גואלי הדם ואלו שיבקשו לנקום את הריגת נשיא שבט שמעון. אולם בעל העמק דבר סבור שהובטח לפנחס שלמות הנפש העלולה להיפגע כתוצאה מביצוע מעשה ההריגה שלא ע"י בית הדין.
קנאת פנחס ושכרה העצום הביאו את בעל הטעם ודעת לתהות מדוע לא נצטוינו בתורה לקנא קנאת קודש מסוג זה? וחז"ל אף קבעו [סנהדרין פ"ב] ההיפך, שהבא אדם להימלך אין מורין לו? ומסביר: כי קנאת ה' הבוערת באמת באדם גורמת לו לעשות את המעשה מעצמו מבלי שיורו לבצע, ובכך מתקדש שם שמיים, אבל מי שעושה מחמת שנצטווה אין בזה קנאות. ואכן לו רצה פנחס היו לו סיבות טובות להימנע ממעשה קנאתו. די היה לו להביט מסביב ולראות שמשה ובכירי העדה לא עושים מאומה, ולומר לעצמו שאם הם נמנעים מלמחות על המעשה בודאי שאין הוא מחוייב לעשות כן, לפיכך נאמר "אשר קנא לאלוהיו" – דומה היה עליו באותה שעה כאילו רק אלוקיו שלו הוא וחובה מוטלת עליו לקנא לכבודו, אף כי איש אינו עושה זאת [חומת אש, מובא במעינה של תורה]. גדולת המעשה היא בכך שפנחס החליט על הראוי להיעשות, תוך התעלמות מוחלטת מהתנהגותם ואולי אף עמדתם של משה ושאר מנהיגי הדור, ולקח סיכון עצום – לא רק פיזי – אלא גם את הסיכון שהמעשה לא יוכר כראוי ואולי אף יוקע ע"י התורה.
המדרש רבה על הפסוק ובו שכרו של פנחס: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" אומר: "אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול את שכרו". לשון זו תמוהה. בעל הדרכי מוסר [מובא בילקוט לקח טוב] מסביר שבמעשהו של פנחס לא היתה לו כל הנאה, ואילו היתה לו הנאה כלשהיא לא היתה נחשבת למצוה אלא לעבירה. בכאב גדול הרג את זמרי, עד שלא חש הנאה, והכל לשם שמים. לפיכך על מעשה כזה ניתן לומר "בדין הוא שיטול שכרו". ויש לתהות האם תיתכן בימינו מעשה קנאה טהור שלאדם הפועל בו לא תהא כל הנאה?!
חז"ל לא ראו בפעולה מתוך קנאה דבר מבורך וראוי וסברו שפנחס פעל שלא ברצון חכמים [סנהדרין, ירושלמי] וביקשו לנדותו, עד שקפצה רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם". והרי הלכה למשה: "הבועל ארמית קנאין פוגעים בו"? ומסביר בעל הטעם ודעת כי האדם לא מחוייב לסכן את נפשו כדי לקיים את ההלכה דלעיל, ובמעשה זמרי סיכן פנחס את עצמו מתוך קנאות לה', עד כי היה צורך שיעשו לו ניסים. ומדוע למרות הכל העידה התורה שמעשהו היה ראוי? "כי לא נתערב בכונתו שום פניה ונגיעה עצמית, אלא לעשות נחת רוח ליוצרו ולקדש שמו יתברך ברבים". ואכן "אדם נכלל בהגדרה של מקנא קנאת ה' כאשר כוונתו היא לשם שמים בלבד" [י.לייבוביץ]. אם 'קנאות' האדם נובעת מתגובה למשהו שראה או שמע, פעמים רבות זו תהיה תגובה נפשית-טבעית של האדם, ולפיכך זו תהיה קנאת עצמו. ונראה שגם מטעם זה היתה צריכה להעיד התורה על מעשה פנחס "בקנאו את קנאתי" משום שרק ה' הרואה ללבב יכול היה להעיד כי פנחס פעל מוך שלמות הכוונה, ואילו האדם לעולם יחשוד ב'קנאי' שמא הוא מקנא את קנאת עצמו ולא את קנאת ה'. ונראה להוסיף כי לא בכל מקרה העדר נגיעה עצמית מכשירה את המעשה כ'קנאה טהורה'.
על תשובת אליהו לשאלת ה' "מה לך פה אליהו;ויאמר קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות…" [מלכים, י"ט, י"ג-י"ג] אומר המדרש הגדול: "אמר לו [=ה' לאליהו]:שמא בריתך עזבו? את מזבחותיך הרסו?..אמר לו הקב"ה קנאת בשטים,קנאת בהר הכרמל, אין ישראל יכולין לסבול קנאי כמוך..". ואכן הקב"ה אינו מצפה שהאדם יקנא במקום ובזמן שה' עצמו אינו מקנא את קנאתו, ולפיכך נאמר "בקנאו את קנאתי", ששכרו של פנחס וגודל מעשהו היה שעשה את המעשה שהקב"ה היה צריך לעשותו [הר' פיינשטיין]. פרושו של הרש"ר הירש בלשון הזכויות המשפטיות לפיו מעשה פנחס הנו הפעלת זכויות ה' ומתן תוקף לחוקי ה' בקרב ישראל, וגדולת מעשהו הוא בכך ש"הציל את כל האומה מן הרעה שהיתה באה עליה אילו נאלצתי [=נאלץ ה'] אני לתת תוקף לזכויותי".לפי הרש"ר הירש מעשהו של פנחס הזכיר ומזכיר לנו מידי שנה בקראנו פרשה זו את זכויותיו של ה' בחברה האנושית, וע"י כך מצילה אותנו – את החברה כולה – מאובדן עצמי ומאיבוד עתידנו, משום ש"חברה אנושית, שאין בה גואל לדבר ה', היא אבודה לה' ועל ידי כך היא אבודה גם לעצמה ולעתידה". ומשום כך ראוי היה לשכר לדורי דורות.
ויושם אל לב כי התורה משבחת את פנחס במילים "בקנאו את קנאתי" ולא את עצם המסירות והסכנה הפיזית שאליה נכנס פנחס כאשר בני שבטו של זמרי בקשו להרגו כנקמה. מדוע? מאחר ומהות המעשה היתה לקידוש ה' וכבוד שמים, הרי שתכלית מסירות הנפש מצד פנחס גדולה וקידוש ה' שנעשה בה חשיבותה גדולה מעצם מעשה מסירות הנפש [ר' וולף, מובא בטללי אורות]. הכלי יקר תהה מדוע נאמר "בקנאו את קנאתי בתוכם" ולא "בהם"? ומשיב שכל קידוש ה' צריך שיהיה דוקא בתוך בני ישראל כמו שכתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל". פנחס גם מתוך העדה, במקום בו עמדו קרובי זמרי, שם נפשו בכפו וקידש שמים בתוך עם ישראל. ואור החיים הדגיש שמעשהו של פנחס היה בפרהסיא שהרג פנחס את זמרי בפני שבט שמעון, בתוך קהל ועדה.
מדוע ה' מעיד על קנאתו של פנחס? וכי משה ושאר מנהיגי העדה לא ראו במעשה פנחס דבר שנעשה ממניעים טהורים? על אף שה' מעיד על מעשה פנחס כמעשה המקנא את קנאת ה', הוא מצווה למשה: "לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום". מדוע הצטווה משה לאמר את הדברים לפנחס ולא נאמרו לו ישירות מה'? ומסביר הכלי יקר שביקש ה' ממשה לאמר לכל ישראל על עצמו [=על משה] שהוא [=משה] נותן לו שלום, שלא יאמרו ישראל שמשה אינו בשלום עם פנחס ושמא פנחס הורה הלכה בפני משה. על קנאה טהורה לדבר – ללא כוונת רווח ו/או נגיעה עצמית – ניתן להעיד רק בדיעבד, ולעולם הכוונה – ולא המעשה – תהא המכרעת. לעיתים מעשה הקנאה לא יהא נהיר וראוי להיחשב כמעשה קנאה חיובי בעיני דורו של המקנא ורק ממרחק השנים והזמן יהיה ניתן להעריכה נכונה. הנצי"ב עמד על ההבדל הדק שבין קנאה ה' לשמה שהיא בבחינת קידוש ה' לבין קנאה אמוצינלית המתכסית בלבוש של קנאת ה'. פעמים רבות האדם עצמו לא מודע שהוא אינו מקנא לה' אלא לעצמו. השכר העצום של פנחס לדורי דורות מלמדנו כי אין לאדם יכולת אמיתית לשפוט – בכלים העומדים לרשותנו – האם אדם אחר הפועל לכאורה מתוך קנאה לדבר/לענין, פועל ממניעים טהורים או שמא הוא פועל במסווה אחר, שכן שכר כזה שיכול להיות מובטח רק ע"י ה' יכול להיקבע רק על ידי מי שיכול לבחון כליות ולב ולהעיד על הפועל שכוונות טהורות הניעו והוא איש שלום ורודף שלום במהותו.
**********
לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס