בנגעי הבתים המובאים בפרשתנו – שאף הם חלק מנגעי הצרעת – תמה המדרש תנחומא מדוע לוקים העצים והאבנים שלא חטאו? ומשיב: כדי שיראו בעליהם ויעשו תשובה. ולדעת התוספתא למסכת נגעים בית נגוע בצרעת לא היה ולא עתיד להיות, ואם כך מדוע נשנתה פרשה זו בתורה? – כדי לדרוש [=ללמוד] אותה ולקבל שכר לימודה.
על הפסוק "כי תבואו אל ארץ כנען..ונתתי נגע צרעת" [י"ד,ל"ד] תהו חז"ל איזו בשורה זו שה' נותן נגע צרעת בבתי ישראל? רש"י בעקבות המדרש רבה סבר שהיה בכך בשורה [=תועלת] לישראל בנגעי צרעת הבית "לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". בעל הכלי יקר חולק על פרשנות המדרש לפסוק זה וסבור בעקבות הגמרא במסכת ערכין [ט"ז, א] כי צרעת הבית באה על ביתו של אדם בשל חטא צרות העין. לדעת בעל הכלי יקר האדם שייחד את ביתו רק לעצמו ["ובא אשר לו הבית"] ושכח כי כל מה שיש לו ניתן לו מאת ה' ["אשר אני נותן לכם לאחוזה"] וסבור שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו ולא רצה להנות גם את האחרים מכל הטוב שהעניק לו ה',מענישו ה' בצרעת הבית ומפזר את ממונו לעיני כל.
המשנה בנגעים [י"ב, ה] דנה: "כיצד ראיית הבית? 'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, 'כנגע נראה לי בבית'." מכך מסיקה המשנה [ורש"י מביא מסקנתה] "אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי – לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא 'כנגע נראה לי בבית'." לדעת אור החיים פרשו חכמי המשנה את ענין התלמיד חכם כאן כדי ללמדנו שאדם רגיל – שלא יודע כלל האם מה שהוא רואה זה נגע בבית או לא – כלל לא חייב לבוא אל הכהן, אבל אם הוא תלמיד חכם ויודע בודאות שיש נגע בבית חייב לבוא אל הכהן ועדיין לנקוט לשון ספק. ולדעת שפתי חכמים בקשה התורה – בהוספת 'כ' הדמיון במילה 'כנגע נראה לי בבית' – ללמד דרך ארץ, שהאדם שלו הבית ידבר בלשון ספק, ולא בלשון ודאית, ושירגיל אדם עצמו לאמר 'איני יודע'. לדעת בעל התורה תמימה לשון הספק של בעל הבית לכהן נועדה כדי לחלוק כבוד לכהן, לתת לכהן לפסוק את הדין, כדי שלא ייראה כמורה הלכה בפני הכהן. ללמדך, שאדם חייב לכבד את בעל הסמכות אף אם הוא בקי ממנו בתחום.
בעקבות פרוש אור החיים למשנה במסכת נגעים ניתן לפרש את המשנה בנגעים באופן הבא: בשונה מהאדם מן השורה, אדם שהוא תלמיד חכם [=אדם בקי בתחום] היודע כי על פי הדין מה שהוא רואה בבית זה נגע חובה עליו לבוא לכהן ולאמר לו את הנגע שהוא רואה. ועל הכהן – שהוא בעל הסמכות להכריז על הנגע כנגע – לבדוק את הנגע המובא בפניו ולהחליט האם להכריזו כנגע או לא. תלמיד חכם אינו רשאי לאמר לעצמו 'איני יודע' ובכך לפטור עצמו מהחובה לבוא אל הכהן בענין הנגע. על דרך ההשאלה ניתן ללמוד מכאן על אחריותו של כל אדם היודע דין או דבר מסוים שיש בו לתקן עוולה [='הנגע'] הנוגע לסביבת חייו [='אשר לו הבית'] לבוא – אף ביוזמתו – אל המומחה או בעל הסמכות והיכולת לקבל החלטה [='הכהן'] ולפעול לשינוי או לתיקון ולאמר לו מהו 'הנגע' שיש לתקן. ואולם כשמביא האדם את הדבר בפני בעל הסמכות או המומחה עליו לעשות זאת תוך כיבוד בעל הסמכות, ולהתנסח בזהירות הכוללת לשון ספק.
בעל הטעם ודעת מדייק מהמלה "לי" שבפסוק 'כנגע נראה לי בבית' כי האדם "שיודע ומבין שנגע הבית מכוון לאדוני הבית, כי טומאת הבית שורשיה באדם המתגורר בבית ומטמאו במעשיו", דהיינו: לי = עלי. הנגע שהאדם רואה בביתו ראוי היה לבוא עליו ולכן הוא בא לכהן כדי שיתקן דרכיו.הנגע בבית הנו תמרור אזהרה לאדם לתקן דרכיו. ופרוש זה משתלב יפה עם דברי המדרש תנחומא לפיה נגעי הצרעת באים בהדרגה: בבית, בבגד ולבסוף בגופו. ונראה כי המלה "לי" שבפסוק מחזקת את החובה לנקוט לשון ספק גם מקום שאדם הוא בקיא בדבר שיודע בודאות דבר מסוים הנוגע לו [=לביתו], שכן יש בה לרמז על הראייה הסובייקטיבית [=אישית] של האדם בעל הענין ['אשר לו הבית'] בכל הקשור ל'נגע' שיש בביתו האישי של האדם, בשונה מה'כהן' [=המומחה] הבוחן את המקרה במשקפי הדין האובייקטיביות. ללמדך, שבעל הענין בדבר – אף אם הוא בעל ידיעות רחבות בתחום שבו הוא הולך להתייעץ עם המומחה/בעל הסמכות – חייב ללמד עצמו לדבר בלשון ספק, כהמלצת חז"ל. מכאן שיש לבוא אל ה'כהן' לא רק בשל כיבוד הסמכות, אלא גם בגלל שבדיקתו והחלטתו היא יותר אובייקטיבית משל האדם שלו יש ענין ב'בית'.
**********
שבת שלום. יואב מיליס